פרשת "בחקותי"

מאת החזן אברהם כפלי בסיוע הר' חיים בן יצחק הלוי (אשדוד)

פרשת "בחקותי" היא הפרשה האחרונה, המסיימת את ספר "ויקרא" – הספר השלישי מתוך חמשה חומשי תורה. פרשה זו מסכמת את החוקים והמשפטים, אשר קיבל אותם משה רוע"ה, ככתוב: "אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה’ בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד-מֹשֶׁה" (ויקרא פרק כו פסוק מו), מצוות אליו קיבל בעת שעשה בהר סיני שלוש פעמים ארבעים יום וארבעים לילה, לחם לא אכל ומים לא שתה.

פרשה זו מכילה שני פרקים חשובים מאוד ואלו הם פרקים כ"ו וכ"ז.פרק כ"ז כולל עניינים שונים של הקדשות, כגון: פדיון או גאולה, והיא כוללת דיני ערכים, כלומר דיני נדר מי שנדר להקדיש לה' ערכו של אדם ובהמה, דיני הקדשת בתים ושדות, והקדשת בכורות-בהמה, דיני חרם ומעשר – לולם קדש לה' יתש"ל וכו'.

פרק כ"ו שקדם לפרק הנ"ל, כולל קובץ ברכות, שאם האדם יקיים את חוקותיו ומצוותיו של בורא העולם יתש"ל, יתברך בהם, ככתוב: "אִם-בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת-מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וכו' " (ויקרא פרק כו פסוק ג).

יצוין שהאדם מורכב בשני חלקים, גשמי ורוחני. החלק הגשמי שהוא הגוף, ככתוב: "וַיִּיצֶר ה’ אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם עָפָר מִן-הָאֲדָמָה" (בראשית ב-ז), והחלק הרוחני שהוא הנפש, ככתוב: "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים" (שם). לכן, על האדם לטפל בגופו ובנפשו על מנת שיזכה בחיי העולם הזה והעולם הבא. משום כך, הקב"ה נתן בפרק הנ"ל שכר לאדם שיעשה מצוותיו (שהוא הברכות), ועונש לאדם שלא יעשה אותן (שהוא היפוכם של הברכות, דהיינו הקללות), ככתוב:

ברכות (פסוקים ד-יג):	היפוכם (הקללות), (פסוקים יד-לז):
וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ: (ד)	וְתַם לָרִיק כֹּחֲכֶם וְלֹא-תִתֵּן אַרְצְכֶם אֶת-יְבוּלָהּ וְעֵץ הָאָרֶץ לֹא יִתֵּן פִּרְיוֹ: (כ). וְשָׁבַרְתִּי אֶת-גְּאוֹן עֻזְּכֶם וְנָתַתִּי אֶת-שְׁמֵיכֶם כַּבַּרְזֶל וְאֶת-אַרְצְכֶם כַּנְּחֻשָׁה: (יט).
וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת-בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת-זָרַע (ה).	וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם: (טז).
וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם: (ה).	בְּשִׁבְרִי לָכֶם מַטֵּה-לֶחֶם וְאָפוּ עֶשֶׂר נָשִׁים לַחְמְכֶם בְּתַנּוּר אֶחָד וְהֵשִׁיבוּ לַחְמְכֶם בַּמִּשְׁקָל וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תִשְׂבָּעוּ: (כו).
וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד (ו).	וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת-הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת-הַקַּדַּחַת מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ וְנָתַתִּי פָנַי בָּכֶם וְנִגַּפְתֶּם לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם וְרָדוּ בָכֶם שֹׂנְאֵיכֶם וְנַסְתֶּם וְאֵין-רֹדֵף אֶתְכֶם: (טז-יז).
וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן-הָאָרֶץ (ו).	וְהִשְׁלַחְתִּי בָכֶם אֶת-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְשִׁכְּלָה אֶתְכֶם וְהִכְרִיתָה אֶת-בְּהֶמְתְּכֶם וְהִמְעִיטָה אֶתְכֶם וְנָשַׁמּוּ דַּרְכֵיכֶם: (כב).
וְחֶרֶב לֹא-תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם: (ו).	וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶב נֹקֶמֶת נְקַם-בְּרִית וְנֶאֱסַפְתֶּם אֶל-עָרֵיכֶם וְשִׁלַּחְתִּי דֶבֶר בְּתוֹכֲכֶם וְנִתַּתֶּם בְּיַד-אוֹיֵב: (כה).
וּרְדַפְתֶּם אֶת-אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב: (ז).	וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה: (לג).
וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב: (ח).	וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ בִּלְבָבָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיהֶם וְרָדַף אֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף וְנָסוּ מְנֻסַת-חֶרֶב וְנָפְלוּ וְאֵין רֹדֵף: וְכָשְׁלוּ אִישׁ-בְּאָחִיו כְּמִפְּנֵי-חֶרֶב וְרֹדֵף אָיִן. (לו-לז)
וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם וַהֲקִימֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתְּכֶם: (ט).	וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת-הָאָרֶץ וְשָׁמֲמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ: (לב). וַאֲכַלְתֶּם בְּשַׂר בְּנֵיכֶם וּבְשַׂר בְּנֹתֵיכֶם תֹּאכֵלוּ: (כט).
וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ: (י).	אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת-שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הָשַּׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת-שַׁבְּתֹתֶיהָ: כָּל-יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא-שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ: (לד-לה).
וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכֲכֶם וְלֹא-תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם: (יא).	וְהִשְׁמַדְתִּי אֶת-בָּמֹתֵיכֶם וְהִכְרַתִּי אֶת-חַמָּנֵיכֶם וְנָתַתִּי אֶת-פִּגְרֵיכֶם עַל-פִּגְרֵי גִּלּוּלֵיכֶם וְגָעֲלָה נַפְשִׁי אֶתְכֶם: (ל).
וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכֲכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי לְעָם: אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים (יב-יג).	וְנָתַתִּי אֶת-עָרֵיכֶם חָרְבָּה וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת-מִקְדְּשֵׁיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּרֵיחַ נִיחֹחֲכֶם: (לא).
וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם (יג).	וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם וְאָכְלָה אֶתְכֶם אֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם: (לח).
וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמֲמִיּוּת: (יג).	וְלֹא-תִהְיֶה לָכֶם תְּקוּמָה לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם: (לז).

בהמשך הקב"ה הזהירנו, שאם לא נשמור את חקותיו ומצוותיו, עלול לבוא עלינו חו"ח העונש החמור ביותר בין העונשים האחרים, שהוא גלותנו מארץ הקודש.

אולם, אם נחזור בתשובה ונקיים את מצוותיו, נזכה בחיי נצח כאמור לעיל. כי למרות שקיבלנו עונש שבעתיים על כל מעשינו הרעים, עתיד בורא העולם יתש"ל לזכור את ברית האבות, ככתוב: "וְזָכַרְתִּי אֶת-בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת-בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת-בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר" (ויקרא פרק כו פסוק מב) ולקבצנו בארצנו כבראשונה. כי אלו הקב"ה היה מואס בנו, היינו נכלמים והולכים עד שהיינו כלים לגמרי בגלות בין השונאים. אולם, בורא העולם אוהב אותנו כבניו: "בָּנִים אַתֶּם לַה’ אֱלֹהֵיכֶם" (דברים פרק יד פסוק א), ולמרות שכעס עלינו כאב על הבנים, וכעת נמצאים בני ישראל בגלות תחת ייסוריו, הגאולה עתידה לבוא, ככתוב: "וְאַף-גַּם-זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא-מְאַסְתִּים וְלֹא-גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיהֶם:" (45), וכן: "וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל וּלְשָׁבֵי פֶשַׁע בְּיַעֲקֹב נְאֻם ה' " (ישעיה פרק נט פסוק כ).

לסיכום: עלינו לשמור מצוות התורה כדי לזכות תמיד בברכותיו של בורא העולם, הן בחיי העולם הזה, הן בחיי העולם הבא. כי אם נשמור, נזכור ונעשה את מצוות התורה, נהיה קדושים בעולם הזה ובעולם הבא, ונזכה בחוקותיו של הקב"ה שניתנו לנו בהר סיני להיות קדושים גם אחרי מות, כי זוהי ההצלחה האחרונה, והיא הצלחת הנפש ותכלית בריאת בני-האדם.

"חִזְקוּ וְיַאֲמֵץ לְבַבְכֶם כָּל-הַמְיַחֲלִים לַה'. (תהלים פרק לא פסוק כה). "וְאַתֶּם חִזְקוּ וְאַל-יִרְפּוּ יְדֵיכֶם כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלַּתְכֶם". (דברי הימים ב פרק טו פסוק ז).

ברוך ה' הנותן שכר טוב לשומרי מצוותיו, אמן ואמן.