פרשת "חוקת" ("פרה אדומה")
26 ביוני 2004
מאת החזן אברהם כפלי (אשדוד)
פרשת "חוקת" ("פרה אדומה") שייכת אף היא לקובץ הדינים
"שמירה על המשכן", כי גם ע"י עשיית מצווה זו ירחיקו את הטמאה ואת
הטמאים מן המקדש וקדשיו, כדי שלא יתחייבו כרת בטמאם את
מקדש ה', ככתוב: "כָּל-הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ
הָאָדָם אֲשֶׁר-יָמוּת וְלֹא יִתְחַטָּא אֶת-מִשְׁכַּן ה’ טִמֵּא וְנִכְרְתָה
הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל" (במדבר פרק יט
פסוק יג).
ואילו, מצוות
פרה אדומה הוקדמה לפירוט סוגי הטומאה החמורה ביותר, שהיא טומאת מת אדם, כי באמצעות
אפר פרה אדומה ייטהרו הטמאים מהטומאה הזאת. חכמינו זצ"ל אמרו, שמצוות פרה
אדומה היא ממין המצוות אשר טעמן וצורתן נסתר ונעלם מעיני כל החכמים, כי היא גם
מטמאה וגם מטהרת בו זמנית. ועוד הם אמרו, שטעם מצווה זו לבטל את אמונת אומת הצב"א (עובדי כוכבים ומזלות) ולהזכיר לבן אדם שמאדמה
הוא. לכן גם הפרה היא אדומה.
המפליא כאן,
שעניין שרפת פרה אדומה מחויב דווקא לכהן גדול ולא לזולתו, ככתוב: "וְכִבֶּס בְּגָדָיו הַכֹּהֵן וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם
וְאַחַר יָבֹא אֶל-הַמַּחֲנֶה וְטָמֵא הַכֹּהֵן עַד-הָעָרֶב" (במדבר פרק יט פסוק ז), וזה לעומת הכתוב קודם: "וּמִן-הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא וְלֹא יְחַלֵּל אֵת
מִקְדַּשׁ אֱלֹהָיו כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹהָיו עָלָיו" (ויקרא פרק כא
פסוק יב). ואם יטמא עד הערב, איך יעלה הנרות
ויקטיר הקטורת בין הערביים, שעליו זה החיוב, לא על זולתו.
לפרה
אדומה יש 5 תנאים, שקבעה אותם התורה:
1)
שתהיה פרה ולא פר;
2)
שתהיה דווקא אדומה. אבל מילה "תמימה" – פירושה שלא יהיה בה שום מום, וזה בניגוד לפירוש רבני, האומר שכולה
היא חייבת להיות אדומה עד השער האחרון;
3)
שתהיה תמימה באבריה;
4)
שלא יימצא בה מום;
5)
שלא יעלה עליה עול.
קיימות סברות רבות על טעם מצווה זו,
אבל אין פסיקה חד משמעית, ולא ידוע טעם מצווה זו על בוריה.
בפרק כ' פרץ משבר חמור מחמת המחסור במים, וזהו הפעם השנייה בתורה (הראשונה
היה ברפדים). האירוע נקרא "מי מריבה", ככתוב: "הֵמָּה
מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר-רָבוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-ה’ וַיִּקָּדֵשׁ בָּם"
(במדבר פרק כ פסוק יג). כאן משה ואהרן ע"ה
נצטוו לקחת את המטה, להקהיל את העדה ולדבר אל הסלע, כדי להוציא את מימיו. וכנראה
שלא קיימו את הצו הזה כדיוקו. משה דיבר אל העם ולא אל הסלע, ואת הסלע הכה במטה
פעמיים. לכן, "יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר
פרק כ פסוק יב), נענשו משה ואהרן ע"ה כל כך
קשה, שלא זכו להביא את ישראל לארץ, ככתוב "לָכֵן לֹא
תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם" (שם).
יצוין, שדווקא אחרי פירוט מצוות טומאת מת אדם, נאספו לעמם מרים ואהרן
ע"ה, אחי משה רוע"ה, ככתוב: "וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם
וַתִּקָּבֵר שָׁם" (במדבר פרק כ פסוק א), ועל אהרן כתוב: "יֵאָסֵף אַהֲרֹן אֶל-עַמָּיו
כִּי לֹא יָבֹא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַל אֲשֶׁר-מְרִיתֶם אֶת-פִּי לְמֵי מְרִיבָה" (במדבר פרק כ פסוק
כד).
למרות כל הגזרות, שבאו על בני ישראל ובעבורם אף על מנהיגיו, המשיך העם
להתלונן לה' וקדושיו, ככתוב הלאה: "לָמָה
הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם
וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל" (במדבר פרק כא
פסוק ה). ובגלל זה קבלו עונש, ככתוב: "וַיְשַׁלַּח
ה’ בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת-הָעָם וַיָּמָת
עַם-רָב מִיִּשְׂרָאֵל" (במדבר פרק כא פסוק ו).
בפרשת "חוקת" נפגשו בני ישראל עם 4 עמים:
1) אֱדוֹם – למרות שהיה אדום אחי
ישראל (=עשו הוא אחי יעקב ועֵשָׂו הוּא אֱדוֹם), הוא לא נתן לו לעבור
בארצו, ככתוב: "וַיְמָאֵן
אֱדוֹם נְתֹן אֶת-יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֵּט
יִשְׂרָאֵל מֵעָלָיו" (במדבר פרק כ פסוק כא);
2) כנעני, מלך ערד – ככתוב:
"וַיִּשְׁמַע יְהוָה בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת-הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם
אֶתְהֶם וְאֶת-עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם-הַמָּקוֹם
חָרְמָה" (במדבר פרק כא פסוק ג);
3) סיחון, מלך האמורי – ככתוב:
"וְלֹא-נָתַן סִיחֹן אֶת-יִשְׂרָאֵל עֲבֹר
בִּגְבֻלוֹ וַיֶּאֱסֹף סִיחֹן
אֶת-כָּל-עַמּוֹ וַיֵּצֵא לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל הַמִּדְבָּרָה
וַיָּבֹא יָהְצָה וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל:"
(במדבר פרק כא פסוק כג);
4) עוֹג מֶלֶךְ-הַבָּשָׁן – ככתוב: "וַיֵּצֵא
עוֹג מֶלֶךְ-הַבָּשָׁן לִקְרָאתָם הוּא וְכָל-עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה אֶדְרֶעִי " (במדבר פרק כא
פסוק לג).
- מכאן התחילו הצלחות בני-ישראל במלחמות עם אויביהם. ולמרות שאמונתם עדיין
הייתה חלשה וקבלו עונשים במדבר; הקב"ה לא עזב אותם והצליח את דרכם.
הסיכום: חייבים אנחנו
תמיד להאמין בקדוש ברוך הוא, אפילו ברגעים שהוא ית"ש
כועס עלינו. כי הכעס שלו ית"ש הוא כמו כעס האב על
הבנים שלו. גם עתה, שאנו נמצאים בגלות, חובה עלינו להאמין שלא מאס הקב"ה את
אנשי הגלות ולא שכח אותם, למרות שאנו נמצאים תחת ייסוריו, כי אילו היה הקב"ה מואס
בנו, היינו נכלמים והולכים עד שהיינו כלים לגמרי בגלות בין השונאים. כמו כן עלינו
לקוות לביאת משיחנו שיעשה דין על כל הגויים שהזיקו לבני ישראל, ככתוב: "אָהֳלֵי אֱדוֹם וְיִשְׁמְעֵאלִים מוֹאָב וְהַגְרִים: גְּבָל
וְעַמּוֹן וַעֲמָלֵק פְּלֶשֶׁת עִם-יֹשְׁבֵי צוֹר: גַּם-אַשּׁוּר נִלְוָה עִמָּם הָיוּ זְרוֹעַ לִבְנֵי-לוֹט סֶלָה:
עֲשֵׂה-לָהֶם כְּמִדְיָן כְּסִיסְרָא
כְיָבִין בְּנַחַל קִישׁוֹן: נִשְׁמְדוּ בְעֵין-דֹּאר הָיוּ דֹּמֶן לָאֲדָמָה: שִׁיתֵמוֹ
נְדִיבֵימוֹ כְּעֹרֵב וְכִזְאֵב וּכְזֶבַח וּכְצַלְמֻנָּע כָּל-נְסִיכֵימוֹ:"
(תהלים פרק פג פסוק ז-יב). ועלינו יקיים מקרא שכתוב: "לֹא יִיגְעוּ לָרִיק וְלֹא יֵלְדוּ לַבֶּהָלָה כִּי
זֶרַע בְּרוּכֵי יְהוָה הֵמָּה וְצֶאֱצָאֵיהֶם
אִתָּם" (ישעיה פרק סה פסוק כג).
ברוך ה' לעולם, אמן ואמן.