בהנ"ו

פרשת ויגש

לאחר שנמצא הגביע באמתחת בנימין, וראו שבנימין מואשם בגניבה קבלו הסטריה וקרעו את הבגדים שלהם כאות אבל על המצב שנקלעו אליו, הם חזרו ליוסף הביתה והשתחוו לו ארצה .

יוסף הנחית עליהם דברי מוסר, באומרו: מה המעשה הרע שעשו, ולגנוב את הגביע שיוסף מנחש בו, יהודה התוודה באומרו: מה נאמר לאדוני, מה נדבר ומה נצטדק, האלוהים מצא את עוון עבדיך הננו עבדים לאדוני גם אנחנו גם אשר נמצא בגביע בידו.

יוסף פתר אותם מכל אשמה חוץ מבנימין שנמצא הגביע בידו וגזר עליו שיהיה עבד לו ושחרר אותם שילכו לשלום לאביהם.

בפרשה של היום אנו רואים שיהודה אזר כוח והתחיל לבקש על אחיו בנימין רחמים על מנת לשחרר אותו, לא מצדקתו אלא מטובתו שהוא דיבר עם יוסף דברים מרגשים נוגעים ללב, באומרו: שעזיבת במצרים תגרום למות אביהם הזקן והביע הסכמתו להיות עבד במקום בנימין למען אביהם הזקן וסיכם באומרו: "כי איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי פן אראה ברע אשר ימצא את אבי" זאת אומרת אני מבקש ממך שלא תסובב במות אבי.

יוסף התרגש מאוד ולא יכל לתאר לעצמו שיהיה הגורם למות אביו, ולא יכל להתאפק וגלה להם שהוא יוסף אחיהם שמכרו אותו מצרימה, הם נבהלו ממנו ופחדו מאוד שהוא יתנכל להם, הוא הבין אותם והתחיל להרגיע אותם באומרו: "אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה כי למחיה שלחני אלוהים לפניכם", ודעו לכם כי הית"ש הוא עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות, הוא הראה להם את גדולתו וכבודו וציווה עליהם שיביאו את אביאם וכל בני משפחתם וכל רכושם ויתיישבו בארץ מצרים.

אחי יוסף עלו אל אביהם ויגידו לו לאמר "עוד חי יוסף, וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים, יעקב ראה את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו ותחי רוח יעקב אביהם" יעקב אבינו ע"ה נסע לבאר שבע ויזבח זבחים לאלוהי יצחק . הנבואה התחילה לשרות עליו והחכמים אמרו: אין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות אלא מתוך שמחה, ולכן אחרי שסר העצב מיעקב אבינו ע"ה שרתה השכינה עליו והתנבא, והסיבה היא כי בהיות האדם עצוב הנה לבו לא יהיה אתו וכל כוחותיו טרודים מצד עוצם היגון והאנחה אשר בלבו וגם השכל איננו פועל, והעיצבון מונע גדול אל העיון, וההפך הוא הנכון זאת אומרת השמחה מישבת את הדעת.

הנבואה הראשונה ליעקב אחרי שידע שבנו יוסף חי הוא "אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם, אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה ויוסף ישית ידו על עינך".

זאת אומרת הקב"ה עודד אותו וחזק אותו שירד מצרימה כי רצון האל שתתקיים הנבואה של אברהם אבינו להרבות את זרעו כחול הים וכוכבי השמיים ונאמר במפורש ליעקב "כי לגוי גדול אשמך שם".

ולהבטיח לו בבוא הזמן יעלה את זרעו ממצרים לארץ אבותיו, והכוונה בפסוק "יוסף ישית ידו על עיניך" שיוסף יהיה נוכח בעת פטרתך ויטפל בקבורתך.

נבואות אחרות בהתחלת הפרשה הבאה (ויחי) ספר ליוסף את המחזה שחזה באומרו "ויאמר יעקב אל יוסף אל שדי נראה אלי בלוז בארץ כנען ויברך אותי ויאמר אלי הנני מפרך והרבתך ונתתיך להקל עימם ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך אחוזת עולם".

ואחר כך התנבא על מה שיקרא לבניו אחד אחד.

בסוף הפרשה של היום כתוב "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאוד" ונתקיים עליהם היעוד שיעד לאברהם ע"ה להרבות את זרעך כחול הים וכוכבי השמיים.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן.

הרב אברהם גבר

פרשת ויגש

שה"ק י' בטבת תשס"ד

03 בינואר-2004

מאת החזן אברהם כפלי

בפרשה הקודמת, פרשת "מקץ" מנסה יוסף הצדיק את אחיו על מנת לדעת, אם יצטערו ויחזרו בתשובה על מכירתו, ואיך יתנהגו עם אחיו הקטן בנימין, אם יסגירוהו אליו ואם לאו.

בפרשת השבוע, פרשת "ויגש" בעקבות הניסיון הזה ניגש (ויגש) יהודה ליוסף ומתחיל את מאמרו, המלא רגשות ואהבה לאביהם הזקן, ככתוב: "וַנֹּאמֶר אֶל-אֲדֹנִי יֶשׁ-לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן וְאָחִיו מֵת וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבֽוֹ:" (בראשית מד-כ).

קשר הדוק בין אבות ובנים מהווה עיקר ושורש יחסי-אנוש, שעיקרו: להחזיר טובה לאדם שעשה לנו טובה. קל וחומר שמדובר על אב ובן (בת). כמו שנותן אב לבנו, כן חייב הבן להחזיר לאביו בעבור מה שקיבל ממנו בקטנותו. וכן, חובה עלינו קודם שנחזיר טובה לזולת על הטובה שעשה לנו, ראשית-כל להחזיר טובה ליולדינו, אשר הביאוהו לאור העולם, ולהדור פניהם כל ימי חייהם על הארץ.

פרשת השבוע היא הדוגמה הקלאסית של אהבת אבות ובנים.

מהיחסים שבין יעקב ויוסף בנו המלאים רגשות אהבה ניתן ללמוד, איך לקיים את המצווה "כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (שמות כ-יב). אהבה זו היא אהבה דו-סטרית, והיא כמו הקשר הרוחני, שקיים תמיד בין אב לבנו.

מהפסוק: "וְעַתָּה כְּבֹאִי אֶל-עַבְדְּךָ אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ: וְהָיָה כִּרְאוֹתוֹ כִּי-אֵין הַנַּעַר וָמֵת וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת-שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ בְּיָגוֹן שְׁאֹלָה"(בראשית מד-ל,לא) המדבר על הקשר בין אבות ובנים, אנו הקראים, למדים הוכחה כנגד הנחת תפילין, הקיימת אצל אחינו הרבניים. כמו שהקשירה של אהבת בנים ואבות איננה קשירה גשמית (של נכסים או ירושה), כן גם אהבת המצוות הינה נפשית ולאו גשמית דווקא (הכוונה על התפילין).

גם אהבה בין יעקב ויוסף מהווה קשר דו-סטרי, שמצא את ביטויו בין היתר בפרשת השבוע.

כאן, מחד ניתן ללמוד מתוכה אהבת יעקב אע"ה לבנו יוסף מהפסוק: "וַתְּחִי רוּחַ יַֽעֲקֹב אֲבִיהֶֽם: וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל רַב עוֹד-יוֹסֵף בְּנִי חָי אֵֽלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמֽוּת:" (בראשית מה, כז-כח), כי כ"ב שנה היה יעקב מתעצב על בנו יוסף ולכן, בגלל העצב שהתעצב עליו, אבד כשרון הנבואה, שהיה בו. ועתה, אחרי כ"ב שנים האלה בשמחתו על בנו חזר מזגו למדרגת השווי, ושוב צלחה עליו רוח-הקודש.

מאידך, אנו למדים בפרשת השבוע אהבת יוסף לאביו, וזה מהפסוקים: "וַיִּתֵּן אֶת-קֹלוֹ בִּבְכִי… וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי" (בראשית מה-א,ג). דאגת יוסף לאביו הזקן מוצא את ביטויה בפסוק: "וּלְאָבִיו שָׁלַח כְּזֹאת עֲשָׂרָה חֲמֹרִים נֹשְׂאִים מִטּוּב מִצְרָיִם" (בראשית מה-כג).

האב בדרך טבע אוהב את בניו לחמול ולרחם על ילדיו הקטנים, ולדאוג בשבילם למזון, לרפואה ולמלבוש, לגדלם בתרבות חכמה ומוסר ולהורתם בדת אלוהים ותורתו, ללמדם אומנות המקצוע למחייתם להיותם לאנשים.

גם חובת הבנים מהטבע האנושי היא לאהוב את הוריהם, ליראה אותם ולשמוע בקולם; וכשיגדלו – לכלכלם: " וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ שָׁם" (בראשית מה-יא), בעת שיבתם ולדאוג למחסורם כמו שהם דאגו בנעוריהם. וכמו שחייבים הם לכבדם בחייהם, כך חייבים הם לכבדם גם אחרי מותם: להיות מעשיהם ראויים ומכבדים את זכר הוריהם, שיתגאו האבות על בניהם בעולם הבא ולא יבוזו. כי כמו שזכות אבות מליצה על בנים, כך גם זכות בנים מליצה על זכר אבותיהם.

לסיכום: עלינו תמיד לעלות בלב, שכל טוב וכל חמדה אשר נפלו בגורלנו, לא לנו הם, כי אם לאלה אשר גדלונו על ברכיהם ואשר למדונו חכמה ומוסר, ונקריב לעבודתם, עבודת הקודש, מהון ונסכים עד כוחות הגוף והנפש. נשלם-נא את הגמול הראוי להם על כל העמל והטרח, אשר נשאו בעבורנו בימי נעורינו ונכפיל ונשלש אותות אהבתנו אליהם, לכלכל את שיבתם ולהחזיק בידיהם ככל אשר תרפינה מפני זקנה וימים.

וברוך ה' אלוהינו מלך העולם, המכלכל והמחזיק את ידינו.

האב של כולנו, בורא העולם ובריאותיו.

אמן ואמן.