מאת החזן אברהם כפלי (אשדוד)

נושא השריפה של שני בני אהרן נדב ואביהוא נדחה ע"י שתי הפרשיות הקודמות, בהן הזהיר הכתוב את הכוהנים וכלל העם מכל סוגי הטומאות למיניהן, בין טומאת החיי האילם, בין סוגי הטומאה שנובעת מן החיי המדבר (בני-האדם), וזה ככתוב : "וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם בְּטַמְּאָם אֶת-מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם" (ויקרא טו לא).

פרשת "אחרי מות" בנויה על שלושת שלבי הקדושה.

1) בהתחלה בני-אהרן הוזהרו מלבוא אל הקודש בכל עת, אלא פעם אחת בשנה בלבד שהיא יום-כיפור. לכן מעשה-הכהן-הגדול הוא הנושא שפותח את הפרשה. הופעת הכהן חייבת להיות בלבוש נקי ונאות, אחרי רחיצה, בהקרבת חטאת, עולה וקורבנות מעדת בני-ישראל כולה, לכפר עליו ועל כל בני-ישראל: "וְכִפֶּר עַל-הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל-חַטֹּאתָם" (ויקרא פרק טז פסוק טז) . יצוין גם, שעניין הווידוי גם הוא תופס מקום חשוב במעשה-הכהן-הגדול, ככתוב: "וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת-כָּל-עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת-כָּל-פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל-חַטֹּאתָם " (ויקרא פרק טז פסוק כא), וכן גם – ענויי הנפש, ככתוב: "תְּעַנּוּ אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ " (ויקרא פרק טז פסוק כט) , "כִּי-בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה’ תִּטְהָרוּ " (ויקרא פרק טז פסוק ל) – כל זה מבטא, אפוא, את השלב הראשון של הקדושה, שלב רוחני.

2) בפרק י"ז הכתוב מבדיל בין שחיטת זבחי השלמים מן הבהמות המגודלות ע"י אדם (שור, כבש או עז) במחנה או מחוץ למחנה, לבין שחיטת הצייד (החיות הגדלות פרא). כך, אסור לאדם לשחוט את הבהמות ולאוכלם מבלתי הביאן אל המזבח, זריקת הדם עליו והקטרת החלבים לריח ניחוח לה' (י"ז ,7) . אולם את הצייד (חיות שדה) רשאי הוא לשחוט, לשפוך דמו ולכסותו בעפר. אילולא נתן הכתוב אח"כ בספר "הדברים" רשות לשחוט חולין (כשבית המקדש רחוק או כשאיננו קיים), היה אסור לנו לאכול את סוגי הבהמות הללו עד היום. חכמינו הראשונים (אבלי ציון) באמת אסרו לאכול את שלושת סוגי הבהמות, אולם את החיות התירו (צבי, אייל וכו'). אלא אמר הכתוב: "כַּצְּבִי וְכָאַיָּל: רַק אֶת-דָּמוֹ לֹא תֹאכֵל עַל-הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם : (דברים פרק טו פסוק כב) – כלומר שחיטת חולין שווה לשחיטת צייד, למעט כיסוי הדם בעפר. (גורל החלבים בצייד ובחולין איננו מפורט, והמבין יבין). לכן, התירו חכמינו האחרונים אכילת בשר-בהמות חולין. אכילת דם אסורה היא בכלל האיסור, ועונשה כרת. אכילת נבלות נחשבת לטומאה קלה ונטהרה ע"י רחיצה וכביסה. – כל זה מבטא, אפוא, את השלב השני של הקדושה , הזהרה ממאכלים טמאים.

3) בפרק י"ח מפרט הכתוב את איסורי-העריות. בנושא זה חכמינו ע"ה חלוקים עם הרבנים, ועל סמך זה נאסר גם להתחתן אתם. לדוגמה: "עֶרְוַת אֲחוֹת-אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה … עֶרְוַת אֲחוֹת-אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה " (ויקרא פרק יח פסוק יב-יג) – שהיא הדודה. חכמינו הקישו מהאיסור הזה גם איסור נישואין אישה עם הדוד שלה (שזוהי אותה הקרבה), אולם הרבניים התירום, ואף עשו מזה "גמילות חסדים": "האוהב את שכיניו, והמקרב את קרוביו, והנושא את בת אחותו, [עמוד א] והמלוה סלע לעני בשעת דחקו, עליו הכתוב אומר: +ישעיהו נ"ח+ אז תקרא וה' יענה תשוע ויאמר הנני. (תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סב עמוד ב). ועוד מקום אחד של היתר עריות אצל רבניים: "ור' יוסי בר' יהודה, האי בת אשת אביך מאי עביד ליה? מיבעי ליה: מי שיש לו אישות לאביך בה, פרט לאחותו משפחה ועובדת כוכבים, שאין אישות לאביך בה. ואימא: פרט לאחותו מאנוסה! ההיא לא מצית אמרת, מדרבא; דרבא רמי, כתיב: +ויקרא י"ח+ ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה, הא בת בנה דידה ובת בתה דידה שרי, וכתיב: +ויקרא י"ח+ ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה, הא כיצד? כאן באונסין, כאן בנשואין." (תלמוד בבלי מסכת יבמות דף כב עמוד ב). לכן , אצלם קיים אחוז גבוה של גנים פגומים וחוליים גנטיים – שהם תוצאת העריות. כמו כן, אסור להתחתן עם עובדי אלילים "וּמִזַּרְעֲךָ לֹא-תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ וְלֹא תְחַלֵּל אֶת-שֵׁם אֱלֹהֶיךָ " (ויקרא פרק יח פסוק כא), וכן – לקלקל את סדר הבריאה ברבעה ובמעשי סדום ועמורה, שבגללם נעשו המבול וכליון הערים הללו. –כל זה מבטא ,אפוא, את השלב השלישי של הקדושה ,איסור העריות (טהורת משפחה).

לסיכום : הקדושה מורכבת מ-הקדושה הנפשית והקדושה הגופנית יחד.

עניין טהרה גופנית כולל טהרה מ:

1) אכילת דברים טמאים ומטמאים,

2) טומאות שנובעות מן האדם

3) צרעת, וכן גם (עין בפרשת השבוע) –

4) טהורת המשפחה, שהיא – עניין העריות, שתוצאתן היא ממזרות וקלקול הגנטיקה של זרע זרעיו. אי לכך משפטים אחרונים ב - 4 פרשיות אחרונות מסכמים את 4 סוגי הטומאות, המפורטות לעיל:

1) "לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר" (ויקרא ,שמיני , פרק יא פסוק מז),

2) "לְטַהֲרוֹ אוֹ לְטַמְּאוֹ" (ויקרא, תזריע, פרק יג פסוק נט),

3) "וְהִזַּרְתֶּם אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם בְּטַמְּאָם אֶת-מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם " (ויקרא , מצורע , פרק טו פסוק לא) – כאן הפרשה מסתיימת ב –

4) "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-מִשְׁמַרְתִּי לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא פרק יח פסוק ל) .

ברוך הוא וברוך שמו. סלה.