פרשת "בלק"
יום שני ט"ז תמוז תשס"ד
05 יולי 2004
מאת החזן אברהם כפלי (אשדוד).
פרשת
"בלק" עוסקת בסיפור בָּלָק בֶּן-צִפֹּר מֶלֶךְ מוֹאָב.
הסיפור
הנ"ל מלמד, שעל כל שונא ישראל יתקיים הייעוד המיועד בפרשת השבוע:
"מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרֲרֶיךָ אָרוּר" (במדבר פרק כד פסוק ט).
משל לשנאה זו – מֶלֶךְ מוֹאָב בלק בֶּן-צִפֹּר.
כאשר ראה, שלא יוכל להילחם עם ישראל
מפני ריבויו, כנאמר: "עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל
אֶת-כָּל-סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה" (במדבר פרק
כב פסוק ד), פנה בלק לבִּלְעָם בֶּן-בְּעֹר לקלל אותם, וזה על מנת שבקסמיו
ובקללתו לא יוכלו בני ישראל לעמוד לפניו.
בלעם
בן בעור היה מפורסם כקוסם הגדול ביותר בימים ההם. לכן, בלק,
שדרש את קסמיו, שלח אליו קוסמים כמוהו, ככתוב: "וּקְסָמִים בְּיָדָם"
(במדבר פרק כב פסוק ז). ואילו, עוד מיתרו כהן מדיין, שקיבל עליו ייחוד השם
ית"ש, היה ידוע לבלעם, שלא תשלוט קללתו בעם ישראל, כי השם ית"ש הוא
בעצמו משגיח עליהם, ואין בני ישראל נמצאים בידי מערכת (מזלות) כשאר אומות העולם.
לכן, פנה בלעם לקב"ה שידבר עמו. וכמו שדיבר הקב"ה עם אבימלך, פרעה ולבן
בעבור אבותינו הקדושים ע"ה, כך דיבר הוא ית"ש גם עם בלעם. לכן, לא הייתה
זכות בלעם לדבר עם הקב"ה כזכות נביא ה' חו"ח, אלא דיבר אתו הקב"ה כדי
שלא יהיה כשמץ להציק לבני ישראל במסעם במדבר.
בסיפור
בלק מקרה מעניין ומיוחד במינו מעורר את תשומת ליבנו.
רק
פעמיים בכל התורה בעל חיי מדבר עם בן אדם:
1)
הנחש שדיבר עם חוה
אימנו ע"ה;
2)
האתון שדברה עם
בלעם.
לתופעה זו ידועים 2 פירושים:
1)
חוה אימנו ובלעם
ידעו את צפצוף בעלי החיים, כמו שיודעים גם עכשיו מעט האנשים;
2)
הקב"ה חידש
את קולו של החיי האלם כדרך פלא.
אולם, בסיפור של חווה אמנו ע"ה לא ייתכן שהקב"ה יחדש דיבור בפי הנחש
אשר כיוון להחטיא את אדם. לכן, מתקבל לדעת הפירוש הראשון, שחווה אמנו ע"ה
ידעה צפצוף הנחש.
לעומתו, במקרה של בלעם, ה' ית"ש הפליא לפתוח פי האתון כדי להוכיח את
בלעם, שיש ביכולת הקב"ה לשים דיבור בפי החיי האלם. מה גם, שבאמצעות הדבר הזה
הוכיח הקב"ה לבלעם, שאף בקסמיו "הגדולים" לא הצליח בלעם לראות מלאך
שעמד לפניו, למרות שהחיי האלם (שהוא בדרגה פחותה יותר מהחי המדבר) ראה אותו,
ככתוב: "וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת-מַלְאַךְ ה’ נִצָּב
בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ (במדבר פרק כב פסוק כג);
"וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל-מַלְאַךְ ה’ חָטָאתִי כִּי לֹא יָדַעְתִּי כִּי
אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ" (שם לד).
בהמשך הסיפור, כשהסכים בלעם סוף-סוף לבוא לבלק, כל פעם שבא לקלל את בני ישראל,
יצאה מפיו ברכה. בסופו של דבר "וַיַּרְא בִּלְעָם
כִּי טוֹב בְּעֵינֵי ה’ לְבָרֵךְ אֶת-יִשְׂרָאֵל וְלֹא-הָלַךְ כְּפַעַם-בְּפַעַם
לִקְרַאת נְחָשִׁים וַיָּשֶׁת אֶל-הַמִּדְבָּר פָּנָיו" (במדבר פרק כד פסוק
א). ומפני שראה בלעם את חוסר יכולתו לקלל את בני ישראל, וראה ג"כ את
הישארות הנפש של בני ישראל לחיים נצחיים גם אחרי הפרדה מהגוף, קנא בלעם בעם ישראל
קנאת-מוות ואמר: "תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים
וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ" (במדבר פרק כג פסוק י). אולם, מאחר שלא
יכול בלעם לקלל את בני ישראל, נתן עצה לבלק לשלוח נשים ובדרך זנות לפתות את בני
ישראל לעבוד אלוהים אחרים, ככתוב: "הֵן הֵנָּה
הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר-מַעַל בַּה’
עַל-דְּבַר-פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת ה’:" (במדבר פרק לא פסוק
טז). עצה זו עוררה את כעס ה', וגרמה למגפה קשה בעם.
ברוך ה' לעולם. אמן ואמן.