פרשת "האזינו"

מאת החזן אברהם כפלי (אשדוד).

פרשת "האזינו" מיועדת היא לשבועת עדות ברית בין הקב"ה לבין בני ישראל, כאשר העדים בשבועה זו הם השמים והארץ. שני העדים הללו נבחרו לעדות משני טעמים:

1) שהם קיימים תמיד;

2) שעל ידיהם ייענשו בני-ישראל בעת שיבעטו –

- כי כאשר תלו על בני-ישראל טובות בלי סדר המערכת העליונה, רק בהשגחת ה' ית"ש עליהם, כך גם יחולו בהם הרעות בהשגחה המופתית.

עניין השבועה בנוי כאן על תבנית שירה.

להלן נביא את פסוקי השירה (דברים פרק לב) עם פירושיהם שיבואו על ידם:

א. הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי-פִי: ב. יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי	אין לשמים ולארץ אזניים להקשיב ולשמוע, אלא דברה כאן התורה כלשון בני-אדם.
כִּשְׂעִירִם עֲלֵי-דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי-עֵשֶׂב:	שם טל כנגד שעירים, ורביבים כנגד מטר; כי השעירים דקים, ורביבים טפים גדולים כפי צורך הדשא והעשב.
ג. כִּי שֵׁם ה’ אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ:	כי הקב"ה ניצח את המשרתים (המערכת העליונה) וחידש אותות ומופתים, וזוהי הגדולה המיוחסת עליו.
ד. הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ	החזק והתקיף, ואין בו עיוות.
כִּי כָל-דְּרָכָיו מִשְׁפָּט	בכל משפט נתן עילה לתת לכל דבר חוקו הראוי לו, כי הקב"ה חוקר לבבות ואיננו ית"ש כמונו בראות עינינו (צדיק ורע לו, רשע וטוב לו).
אֵל אֱמוּנָה	הקב"ה יקיים את כל הטובות שהבטיח לישראל עבור קיום המצוות.
וְאֵין עָוֶל	אם יעניש אותם באי-קיומן, כי אל נאמן בהבטחותיו הוא ית"ש, וייתן לכל דבר חוקו.
צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא:	צדיק – בייסוריו, וישר – בהבטחותיו.
ה. שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל:	הדור ששחתו לשם בעשותם ע"ז ונהיו לא בניו, כי אם נהיו בנים למומם (כינוי לע"ז), ואינם ראויים להיקרא בני אל חיי.
ו. הַ לְה’ תִּגְמְלוּ-זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם	שעבדו אלוהים אחרים וינבל צור ישועתו. ולא חכם – בגלל שסרתם מאמונת ייחודו.
הֲלוֹא-הוּא אָבִיךָ	וראוי שתהיו בניו.
קָּנֶךָ	שקנאך לעצמו להיותכם לו סגולה, כי חלק ה' עמו.
הוּא עָשְׂךָ	תקנך, ככתוב: "וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי-גָּדוֹל" (במדבר פרק יד פסוק יב).
וַיְכֹנְנֶךָ:	נתינת תורה להועילך.
ז. זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר-וָדֹר	שבכל דור ודור עד זמן ההפלגה לא זכתה שום אומה מכל גבולי הארץ לדעת את הקב"ה.
שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ:	כי העבירו דעת ייחודו ית"ש מדור לדור בקבלה המשולשלת עד לדור ההפלגה.
ח. בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים	מדור ההפלגה נגזר על ארץ שבעה עממים לתתה למספר בני ישראל, ז. א. ל 12 שבטי ישראל, לא לבני אברהם או יצחק, שמזרעם זכו למקומות אחרים. ישראל מתדמים בעולם העליון שהוא משכן לשם ית' ומתדמים לארבעה פני המרכבה, ועל כן הם חלק ה' ונחלתו.
לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:	שבזמן מועט פרו וישרצו ונולדו אלפים ורבבות וכל זה אינו מכח התולדה כי אם בהשגחתו של ה' ית'.
ט. כִּי חֵלֶק ה’ עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ:	מכאן החל הכתוב לספר מה שנחל את ישראל מן הטובות שלא עשה כן לשום אומה אחרת, כי מימות עולם לא תצא אומה להיקרא בשמו כי אם לישראל.
י. יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן	אך שאין חיי הנפש נמצאים שם חוץ מיללת החיות, הקב"ה הספיק להם כל צרכם.
יְסֹבֲבֶנְהוּ יְבוֹנֲנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ: יא. כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל-גּוֹזָלָיו יְרַחֵף יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל-אֶבְרָתוֹ:	יסובבנהו בגדרים וסייגים, יבוננהו בחוקים ותורות במעמד הר סיני, יצרנהו באישון עינו – בהשגחה התדירית מכל פגע רע. ה' ית' כנשר הוציא את ישראל ממצרים, והסיעם מסע אחר מסע על פי הענן, ויהי תחת אלהים לכל העמים, שלא ייראו משום אומה להתגרות בהם במלחמה. כמו הנשר שלוקח את אפרוחיו על כנפיו ואינו ירא משום עוף והביאם אל ארץ שבעה עממים, וייתן להם ארץ צבי נַחֲלַת צְבִי צִבְאוֹת גּוֹיִם (ירמיה פרק ג פסוק יט).
יב. ה’ בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר:	הקב"ה לבדו משגיח בהם, ומנהיגם לא ע"י מלאך היות אמצעי בינו לבינם.
יג. יַרְכִּבֵהוּ עַל-בָּמֳותֵי אָרֶץ וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר: יד. חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן עִם-חֵלֶב כָּרִים וְאֵילִים בְּנֵי-בָשָׁן וְעַתּוּדִים עִם-חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה וְדַם-עֵנָב תִּשְׁתֶּה-חָמֶר:	ישיבם בארץ שבעה עממים, שהיא טבור הארץ, והיא גבוהה כמו סלע, אולם הקב"ה מוציא ממנה (מחלמיש צור) דרך פלא בהשגחתו האלהית דברים שמנים ומשובחים.
טו. וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ:	מרוב השומן יכוסו עצמותיו ויהא מבולבל במחשבות ליבו, על כן תצויר מחשבה כוזבת בראשו, ויחשבו שכל טובה שבאה אליהם הינה מכוח המזרות.
טז. יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ:	יקניאוהו באלוהים זרים שאינם קרובים לישראל, בפסילים ואלילים מעשי ידי אדם, עץ ואבן.
יז. יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ	יזבחו לדמיונות שאין להם ממשות, שנקראו כאן שדים כי דמיונות שודדים דעת בני אדם כפי מחשבתם.
אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ	אף השדים שעשו להם לא היו מהעולם האמצעי, ז. א. לא היו לא מלאך ולא גלגל ולא כוכב, אשר מציאותם נקנית בדעת או במושגים בהרגש. אבל הם דברים שאינם מציאותם נודעת לא בהרגש ולא במופת השכל.
לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם:	הקדמונים לא השיגום ולא פחדו מהם, שיארע להם מאורע זה מצדם.
יח. צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלֲלֶךָ:	תמור מה שאמר: "הֲלוֹא-הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ" (דברים פרק לב פסוק ו).
יט. וַיַּרְא ה’ וַיִּנְאָץ מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו:	עניין מאוס שנהיו לא בניו.
כ. וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם	אסיר השגחתי מהם בהסתלק שכינתי מביניהם.
אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם:	בסור השגחתי אראה את העונשים שיתחייבו מפני המרי שעשו.
כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא-אֵמֻן בָּם:	שמהפכים השקר לאמת והאמת לשקר.
כא. הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא-אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם	כמו: "יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם" (דברים פרק לב פסוק יז).
וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא-עָם	בכשדים, ככתוב: "הֵן אֶרֶץ כַּשְׂדִּים זֶה הָעָם לֹא הָיָה" (ישעיה פרק כג פסוק יג).
בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם:	הם עם רומי.
כב. כִּי-אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי וַתִּיקַד עַד-שְׁאוֹל תַּחְתִּית וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי הָרִים:	מרוב הקנאה והכעס ישרוף עריהם, ככתוב: "אַרְצְכֶם שְׁמָמָה עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ" (ישעיה פרק א פסוק ז).
כג. אַסְפֶּה עָלֵימוֹ רָעוֹת חִצַּי אֲכַלֶּה-בָּם:	שלא תישאר רעה שלא אביא עליהם.
כד. מְזֵי רָעָב	שרופי רעב
וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף	אכולי עוף
וְקֶטֶב מְרִירִי	הוא הדבר
וְשֶׁן-בְּהֵמֹת אֲשַׁלַּח-בָּם	אלו הם ארבעה שפטיו הרעים עם החרב.
עִם-חֲמַת זֹחֲלֵי עָפָר:	כגון נחשים ועקרבים בעלי סם המוות.
כה. מִחוּץ תְּשַׁכֶּל-חֶרֶב	מפני האויב.
וּמֵחֲדָרִים אֵימָה	מתגרת האויב.
גַּם-בָּחוּר גַּם-בְּתוּלָה יוֹנֵק עִם-אִישׁ שֵׂיבָה: כו. אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם	אשליכם בכל פאה.
אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם:	שיהיו מפוזרים בכל פאה ולא יהיה להם שם בעולם (ממשלה לעצמם).
כז. לוּלֵי כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר פֶּן-יְנַכְּרוּ צָרֵימוֹ פֶּן-יֹאמְרוּ יָדֵנוּ רָמָה וְלֹא ה’ פָּעַל כָּל-זֹאת:	אגור בכעס אויב ולא אכלה אותם אלא אענישם עד שיסלקו מהם את הפעולה הזאת, שלא יגידו אויביהם: "יָדֵנוּ רָמָה וְלֹא ה’ פָּעַל כָּל-זֹאת" (דברים פרק לב פסוק כז), ולא מרצון ה' ומצד חטאם באו הייסורים האלה על ישראל.
כח. כִּי-גוֹי אֹבַד עֵצוֹת הֵמָּה וְאֵין בָּהֶם תְּבוּנָה: כט. לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת	שאבדו את עצות נתיב התורה. שלא קבלו תורה ואינם מבינים חיובי העונש להבין שיש גמול טוב וגמול רע. שעל כן לא עשיתי אותם כלה, כדי שלא יאמרו: "יָדֵנוּ רָמָה וְלֹא ה’ פָּעַל כָּל-זֹאת" (דברים פרק לב פסוק כז).
יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם:	שגם הם ילקו, אף יבינו לאחרית ישראל.
ל. אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה אִם-לֹא כִּי-צוּרָם מְכָרָם וַה’ הִסְגִּירָם: לא. כִּי לֹא כְצוּרֵנוּ צוּרָם	אם זאת, אינם יכולים לעשות אותם כלה, כי הצור שלנו חזק ותקיף, ובארץ גלותנו משגיח בנו. שאין הנהגת ישראל תלויה על ידי המערכת כמו אומות העולם, שהנהגתם תלויה ע"פ המערכת. לכן, בהשלים מערכתם אין להם תקומה.
וְאֹיְבֵינוּ פְּלִילִים:	עכו"מ מכירים בזה.
לב. כִּי-מִגֶּפֶן סְדֹם גַּפְנָם וּמִשַּׁדְמֹת עֲמֹרָה	למדו ממעשיהם ועושים חמס.
עֲנָבֵמוֹ עִנְּבֵי-רוֹשׁ אַשְׁכְּלֹת מְרֹרֹת לָמוֹ:	מאותו הדת והנימוס.
לג. חֲמַת תַּנִּינִם יֵינָם וְרֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר:	שהוא כמו סם המוות, שמזיק לבריאים, שזה משל על צד דרכם הרעה ונימוסם המכוער.
לד. הֲלֹא-הוּא כָּמֻס עִמָּדִי חָתוּם בְּאוֹצְרֹתָי:	עד שיזכור עוונם ויפקוד חטאתם.
לה. לִי נָקָם וְשִׁלֵּם	שיינקמו ישראל מהם, ושגמול ידיהם ייעשה להם.
לְעֵת תָּמוּט רַגְלָם	כשתֻשלם הצלחתם.
כִּי קָרוֹב יוֹם אֵידָם וְחָשׁ עֲתִדֹת לָמוֹ:	על העתידות שהתנבאו הנביאים עליהם, או מה שבישר משה רוע"ה באמרו: "וְנָתַן ה’ אֱלֹהֶיךָ אֵת כָּל-הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל-אֹיְבֶיךָ וְעַל-שֹׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ" (דברים פרק ל פסוק ז) עד שייכלה הזעם מישראל.
לו. כִּי-יָדִין ה’ עַמּוֹ וְעַל-עֲבָדָיו יִתְנֶחָם	יינקם מאויביהם ויוציאם מהגלות,
כִּי יִרְאֶה כִּי-אָזֲלַת יָד	באה המכה או הלך הכוח.
וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב	עצור מכל רע, ועזוב מכל עזר, או שכלם יילקחו בשביה.
לז. וְאָמַר אֵי אֱלֹהֵימוֹ צוּר חָסָיוּ בוֹ: לח. אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם	זה מה שיאמר להם אויב: "אי אלוהיהם שהיו מקריבים לו קרבנות ויין לנסך?".
יָקוּמוּ וְיַעְזְרֻכֶם יְהִי עֲלֵיכֶם סִתְרָה:	בבוא נקמה להגן עליכם מייעודים הרעים.
לט. רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא	שהוא ית"ש חיי לעולם ולא כסברת הדתות שאלוה ברא העולם והלך לו.
וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי	מאמונות דתות שה' ית"ש יעשה הטוב ואינו יכול לעשות על מעשה הרע, אמנם ע"י זולתו.
אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא	כנגד הגלות והישועה. הגלות כאן נמשלת למוות.
וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל:	כמו: "וְלָא אִיתַי דִּי-יְמַחֵא בִידֵהּ וְיֵאמַר לֵהּ מָה עֲבַדְתְּ" (דניאל פרק ד פסוק לב).
מ. כִּי-אֶשָּׂא אֶל-שָׁמַיִם יָדִי וְאָמַרְתִּי חַי אָנֹכִי לְעֹלָם:	כעין שבועה בלשון בני-אדם, שהוא ית"ש חיי ויש להינקם מהם ולהיפרע מהם, הואיל ומטה רגלם מצד המערכות.
מא. אִם-שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי	אם עלתה בו חלודה.
וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי	תאחז ידי החרב לעשות משפט.
אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם:	הטעם – במשפט כחוק בעל המלחמה.
מב. אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר	שמלחמת הקשת קודמת ואחרי כן באה מלחמת החרב. ואולם החרב היא תדיר ביד בעל-מלחמה.
מִדַּם חָלָל וְשִׁבְיָה מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב:	שיינקם ה' מדם חלל ושביה של ישראל כדרך: "בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל" (שופטים פרק ה פסוק ב).
מג. הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ	כשיפרע ה' משונאי ישראל ירונו עם ישראל.
כִּי דַם-עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ:	מורה על מלחמת גוג שהוא אחרית מלחמות ישראל, והוציאו בלשון כיפור, הואיל ושפכו דמי ישראל כמים סביבות ירושלם, הנה יישפך דם האויב.

לסיכום: שירת "האזינו" כללה בתוכה כלל הייעודים שיבואו לישראל מטוב וחילופו עד מלחמת גוג, שאז: "לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישעיה פרק ב פסוק ד), באותו הזמן אנו מצפים גם לתחיית המתים. לכן, חתם משה רוע"ה במה שחתם.

יהי רצון שנזכה במה שהבטיחנו הקב"ה מייעודו הטוב.

אמן. סלה.