פרשת "מטות"
יום חמישי כ"ו תמוז תשס"ד
15 יולי 2004
מאת החזן אברהם כפלי (אשדוד).
פרשת
"מטות" כוללת שני עניינים מרכזיים: נדרים ומלחמה עם מדיינים.
בפרק ל'
נלמד עניין הנדרים, ככתוב: "אִישׁ
כִּי-יִדֹּר נֶדֶר לַה’" (במדבר פרק ל פסוק ג).
נדרים היו
נהוגים עוד לפני מתן תורה, כידוע בתולדות יעקב אבינו ע"ה: "וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם-יִהְיֶה אֱלֹהִים
עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן-לִי
לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ: וְשַׁבְתִּי
בְשָׁלוֹם אֶל-בֵּית אָבִי וְהָיָה ה’ לִי לֵאלֹהִים:
וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים
וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן-לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ
לָךְ" (בראשית פרק כח פסוק כ).
עם כל זאת,
עניין נדרים עדיין לא היה מפורסם וידוע לכולם. לכן, עם מתן תורה הקב"ה ציווה
את האדם בצורה מבוארת ונתן לו סיגים וגדרות, כדי שידע, כיצד יש לנהוג בכל מקרה
ומקרה, בין איש ואישה, נערה (רווקה) או נשואה, אלמנה או גרושה וכיוצא בזה.
מהפרשה אנו
נלמד על:
1)
נדר (תמיד על
תנאי) – התחייבות אדם בוגר ובעל שלמות הדעת לפני בוראו ית"ש, כגון: "אִם-יִהְיֶה אֱלֹהִים
עִמָּדִי … וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן-לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָך" (שם). אם התנאי יתקיים, יהיה חייב
האדם לקיים את נדרו, ואם לאו – לא יהיה חייב.
2)
האוסר אִסָּר על
הנפש, ככתוב: "אוֹ-הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל-נַפְשׁוֹ" (במדבר פרק ל פסוק ג) –
המתחייב למנוע מעצמו דבר זה או אחר (= מדיר הנאה מעצמו), כגון הנודר לצום או שלא
לאכול בשר או שלא לשתות יין וכדומה.
3)
נדר של אישה או
נערה – יופר ע"י בעלה או אביה של נערה שלא נישאה לאיש, אולם אם
החריש – חייבת לקיימו. נדר אלמנה או גרושה לא יופר.
כל נדר
שהוא נגד קיום מצוות התורה או נדר שעלול לסכן את חייו של אדם, בטל ומבוטל הוא.
אסור לאדם להמיר נדרו בדבר אחר או לבטל נדרו, ככתוב: "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ
כְּכָל-הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" (במדבר פרק ל
פסוק ג).
חכמינו
ע"ה ביקרו חזק את אחינו הרבניים שמבטלים נדרים ביום כיפור, ככתוב בסידורם:
"כל נדרים ואיסורים ושבועות וקיומין וחרמין שנדרנו ושאסרנו ושחרמנו ושנשבענו ושקיימנו על נפשנו
בשבועה, מיום כיפורים שעבר עד יום הכיפורים הזה הבא עלינו, בכולם חזרנו ובאנו לפני
אבינו שבשמים, אם נדר נדרנו אין באן נדר וכו' ויש כאן מחילה וסליחה וכפרה" – כל זה עומד כנגד הנאמר בתורה: "אִישׁ
כִּי-יִדֹּר נֶדֶר לַה’ אוֹ-הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל-נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל-הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" (במדבר פרק ל פסוק ג)?
פרקים
ל"א ול"ב עוסקים בעניינים:
נקמת
בני ישראל מאת המדיינים, ככתוב: "וַיְדַבֵּר ה’ אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר: נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף
אֶל-עַמֶּיךָ:" (במדבר פרק לא פסוק א-ב);
בירור אופן החיטוי של אנשי הצבא מטומאת מת-אדם, ככתוב:
"וְאַתֶּם חֲנוּ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים כֹּל הֹרֵג נֶפֶשׁ וְכֹל
נֹגֵעַ בֶּחָלָל תִּתְחַטְּאוּ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי
אַתֶּם וּשְׁבִיכֶם" (במדבר פרק לא פסוק יט), וכן:
מתכותיהם, בגדיהם וכו', ככתוב: "כָּל-דָּבָר אֲשֶׁר-יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ
בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא-יָבֹא בָּאֵשׁ
תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם" (במדבר פרק לא פסוק כג);
חלוקת
שלל ושבי מהמלחמה עם מדיינים, ככתוב: "וַהֲרֵמֹתָ מֶכֶס לַה’ מֵאֵת אַנְשֵׁי
הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים לַצָּבָא" (במדבר פרק לא פסוק כח) –
מחציתם מיועדת לכוהנים תרומה לה', וממחצית בני-ישראל, אחוז מן החמישים, מיועדת ללוויים. בנוסף למכס הנקוב לעיל פקידי צבא הקריבו קרבן לה'
מכל: "כְלִי-זָהָב אֶצְעָדָה וְצָמִיד טַבַּעַת עָגִיל וְכוּמָז
לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵינוּ לִפְנֵי ה' " (במדבר
פרק לא פסוק נ), כי: "לֹא-נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ" (במדבר פרק לא פסוק
מט);
1)
נתינת ארץ מדיין לאחוזת שבט ראובן, בני גד וחצי שבט מנשה,
ככתוב: "וַיִּתֵּן לָהֶם מֹשֶׁה לִבְנֵי-גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן
וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בֶן-יוֹסֵף אֶת-מַמְלֶכֶת סִיחֹן
מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי וְאֶת-מַמְלֶכֶת עוֹג מֶלֶךְ
הַבָּשָׁן הָאָרֶץ לְעָרֶיהָ בִּגְבֻלֹת עָרֵי הָאָרֶץ
סָבִיב" (במדבר פרק לב פסוק לג) וזה מאחר שהתחייבו
לצאת חלוצים לפני ה' עד כבוש הארץ וחלוקתה בין שאר השבטים.
לסיכום: פרשת "מטות" הקדימה את עניין חלוקת הארץ
ומות משה רוע"ה, ככתוב: "נְקֹם נִקְמַת
בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל-עַמֶּיךָ" (במדבר פרק לא פסוק ב). וזה, כי
פרשת "מטות" יחד עם פרשת "מסעי" הבאה אחריה, סוגרת את הספר
"במדבר", שהנו –
ספר העוסק בתקופה של 39 שנה מסעי בני ישראל במדבר עד הגיעם לגבול הארץ המובטחת.
ברוך
ה' לעולם, אמן ואמן.