יום שבת ט' בסיוון תשס"ד
29 במאי 2004
מאת החזן אברהם כפלי (אשדוד)
בפרשת
"במדבר" הכתוב ביאר את חלוקת שבטי ישראל למחנותיהם, כי החל מפרשה זו
יצאו בני ישראל לדרכם הארוכה במדבר, והיה הכבוד שוכן בתוכם.
פרשת
"נשוא" (עניין הנשיאה) באה לבאר לנו את חלוקת העבודה בהסעת המשכן בין 3
משפחות הלוויים כדלקמן: בני
גרשון – יסיעו
את מכסה המשכן; בני מררי
– יטלטלו את הקרשים, אדניהם ועמדי
מיתריהם; וקהתיים
- יישאו את ארון העדות על הכתפיים – כך שבהגיעם למחנה יהא המשכן כבר מוכן,
והם יכניסו את ארון העדות בתוכו.
ומפני
שהייתה השכינה בתוך מחנה בני-ישראל גם בהסעת המשכן, בא הכתוב להרחיק מהמחנה את כל
מיני הטומאות, הן רוחניות הן גופניות. בפרקים ה'–ו' נזכרו סוגי הטומאות הגופניות החמורות, שהן – מחלות קשות ממאירות וטומאת מת אדם, ככתוב: "וִישַׁלְּחוּ
מִן-הַמַּחֲנֶה כָּל-צָרוּעַ וְכָל-זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ" (במדבר פרק ה
פסוק ב).
בפרשיות
הקודמות כבר אמרנו, שמקור המחלות הוא הגוף של אדם, שמורכב מארבעת היסודות ההפכיים,
שהם מקור כל העוונות.
לכן,
אחרי הטומאות הגופניות החמורות נסמכו טומאות נפשיות, שהן מעשיו ומחשבותיו של
בן-אדם, כגון:
1) מועל מעל - אונאת כספים או נכסים;
2) דין האישה שתִּמְעֹל מַעַל בְּאִישָׁהּ (במדבר פרק ה פסוק כז) –
ז"א האישה שבוגדת בבעלה;
3) נדר נזיר (מפרק
ו') נכנס כאן לא בגלל שהוא טומאה, אלא בגלל שהוא היטהרות מהטומאה. כי הנזירות,
שהיא פרישות מחיי החברה וסטייה מחיים רגילים, מיועדת לאנשים שטבעם חד ותאוותיהם
מתגברות עליהם (באיש או באישה) ואין ביכולתם להישמר מהטומאות האלה.
לכן, כל אדם, שישמור את עצמו מכל
טומאות למיניהן, הן מהטומאות הגופניות הן מהטומאות הנפשיות, יזכה בברכת הכוהנים.
ברכה זו כוללת בתוכה שלושה משפטים, שעומדים כנגד שלושה עולמות: עולם עליון שהוא
כולו רוחני; עולם אמצעי, שחציו רוחני (מלאכים) וחציו גשמי (גלגל המזלות וכוכבים);
ועולם שפל, שכולו גשמי; וזה ככתוב: "יְבָרֶכְךָ ה’ וְיִשְׁמְרֶךָ: יָאֵר ה’ פָּנָיו
אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ: יִשָּׂא ה’ פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם:"
(במדבר פרק ו פסוק כד).
בפרק ז' יבואר עניין כלי הסעה
שנתרמו כאן ע"י נשיאי ישראל כדלקמן: 6 עגלות צב ו 12 עגלות בקר לעבודת הקודש.
כנזכר לעיל, ספר "במדבר"
כולו ספר מסעות בני ישראל במדבר. לכן, נצרכה עבודת-הקודש בכלי-הסעה. ומייד נענו הלוויים בתרומות נשיאי בני-ישראל. עגלות אלה התחלקו בין בני
גרשון ובני מררי (3+6, 3+6) להובלת פריטי המשכן.
בהמשך הקריבו הנשיאים את קורבנותיהם
לפני המזבח, "נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם יַקְרִיבוּ
אֶת-קָרְבָּנָם לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ" (שם 11),
וזה לפי סדר דגלי השבטים:
1) יהודה.
2) יששכר.
3) זבולון.
4) ראובן.
5) שמעון.
6) גד.
7) אפריים.
8) מנשה.
9) בנימין.
10) דן.
11) אשר.
12) נפתלי – כמפורט בפרשה הקודמת.
לסיכום: פרשת השבוע כוללת שני עניינים מרכזיים: 1) בירור אופן
הסעת המשכן וכליו (חלוקת העבודה בין 3 משפחות הלוויים
ותרומת העגלות למטרה זו ע"י הנשיאים); 2) בירור מיני הטומאות למיניהם כדי
לטהר את מחנה ישראל במסעם במדבר.
בסוף הפרשה נכנס משה רוע"ה למשכן: "וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד
לְדַבֵּר אִתּוֹ" (במדבר פרק ז פסוק פט). היכנסו מבהיר לנו את תכלית חנוכת
המשכן והסעתו – שהיא שכינת כבוד ה' (השגחתו) בתוך בני-ישראל כדי לברר להם
ע"י משה רוע"ה את תוכן המצוות, שניתנו במעמד
הר סיני.
לכן, עלינו תמיד לזכור: כמו שהייתה
השכינה בתוך המשכן, קיימת היא גם בבית הכנסת, שנקרא מקדש מעט; ומשום כך מחויבים
אנו בהיכנסנו לביה"כ להישמר מכל מיני הטומאות
למיניהן, הן גופניות הן רוחניות, כדי שתתקיים עלינו ברכת הכוהנים וברכתו של
הקב"ה, כמו שכתוב: "וְשָׂמוּ אֶת-שְׁמִי עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי
אֲבָרֲכֵם:" (במדבר פרק ו פסוק כד).
ברוך ה' לעולם, אמן ואמן!