פרשת נוח
מאת החזן אברהם כפלי (אשדוד)
מאחר
שבפרשה הקודמת התבארה כוונת בריאת העולם וחטאת בני האדם בסילופם את דרכם על הארץ,
בא הכתוב לבאר בפרשת "נח" עונש קין וזרעו, שקבלו בתום הדור השביעי,
ככתוב: "שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם-קָיִן" (בראשית פרק ד פסוק כד), שהוא דור המבול.
סיבת המבול
"מבול" ו"תֶּבֶל" באו מאותו השורש
"בלל". אי לכך, בני האדם היו שטופים בזימת ריבוי המשגל, בבהמות מחד, ככתוב בפרשת "אחרי מות": "וּבְכָל-בְּהֵמָה
לֹא-תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ
לְטָמְאָה-בָהּ וְאִשָּׁה
לֹא-תַעֲמֹד לִפְנֵי בְהֵמָה
לְרִבְעָהּ תֶּבֶל הוּא"
(ויקרא
פרק יח פסוק כג), ובעריות מאידך, ככתוב בפ' "קדושים": "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת-כַּלָּתוֹ מוֹת
יוּמְתוּ שְׁנֵיהֶם תֶּבֶל
עָשׂוּ דְּמֵיהֶם בָּם"
(ויקרא
פרק כ פסוק
יב). לכן, תבל מעשה אנשי המבול
גרם לבליון וכליון
והשחתת העולם.
הנאמר בשני הפסוקים הנ"ל "תבל הוא, תבל
עשו" - משותף הוא עם לשון "וְאַפִּי עַל-תַּבְלִיתָם"
(ישעיה
פרק י פסוק
כה), שלא נאמר כך בשאר
עריות. זה מוכיח, שעונש מבול היה על אלו העברות הנתעבות לו ית"ש, אף שאיננו מבואר במקומו בגלוי, אמנם מרמז: "כִּי-הֵחֵל
הָאָדָם לָרֹב עַל-פְּנֵי
הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ
לָהֶם: וַיִּרְאוּ בְנֵי-הָאֱלֹהִים אֶת-בְּנוֹת
הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ:" (בראשית פרק ו פסוק א).
מאמר
הכתוב וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ
כולל את: בני האלוהים שהם השלמים שבדורם, ואת יתר המון מאנשי הדורות ההם,
שקראם הכתוב בשם
נפילים בעבור נפילתם
ממדרגת שלמות האדם,
שלקחו להם נשים
מכל אשר בחרו,
אפילו מהעריות ומבהמות הארץ, ועליהם נאמר
מיד אחרי הפסוק: "וַיֹּאמֶר ה’ לֹא-יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם
לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ
יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה: הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ
בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם
אַחֲרֵי-כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ
בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל-בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם הֵמָּה
הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם
אַנְשֵׁי הַשֵּׁם:" (בראשית פרק ו
פסוק ג-ד). כאן מבוארת רעת הנפילים
כמאמרו: "וַיַּרְא ה’ כִּי
רַבָּה רָעַת הָאָדָם
בָּאָרֶץ וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק
רַע כָּל-הַיּוֹם" (בראשית פרק ו
פסוק ה), וכן:
"וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי-הִשְׁחִית כָּל-בָּשָׂר אֶת-דַּרְכּוֹ עַל-הָאָרֶץ" (בראשית פרק ו
פסוק יב). לכן, לא ייתכן שיתאר הכתוב את
הנפילים בשם "הֵמָּה
הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם" אחרי שקראם
בשם נפילים ומבאר
שרבה רעתם בארץ. ואחרי אמרו "אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם" (בראשית פרק ו
פסוק ז) איך
יתאר אותם "אנשי השם" אחרי שנמחה
שמם וזכרם במבול,
ולאנשי רשע איך
יקרא "אנשי השם" בשם הקדושים אשר בארץ, שעליהם נאמר: "טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן
טוֹב" (קהלת פרק ז פסוק א).
וזרע שת, שממנו הושתתה הארץ, ככתוב: "כִּי
שָׁת-לִי אֱלֹהִים זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל כִּי הֲרָגוֹ קָיִן" (בראשית פרק ד פסוק כה) היה ליסוד
עולם, וממנו השתלשלו
עשרה דורות צדיקים
עד נוח הצדיק ע"ה, שנקראו
גם "בני אלוהים", אנשי
ה' הנקובים בשמותם
מאדם עד נוח.
מהות המבול
מפני
"כִּי-הִשְׁחִית כָּל-בָּשָׂר אֶת-דַּרְכּוֹ עַל-הָאָרֶץ" (בראשית פרק ו
פסוק יב) ובכך סילף את תכלית בריאת העולם וכוונת השי"ת בבריאתו, היה עונשו מ
"עירוב היסודות" אשר הופרדו בששת ימי הבריאה. שם פעולת "מבול"
משורש "בלל" מלמד, שבמעשה המבול הקב"ה עשה פעולה הפוכה למעשה
בראשית.
כך, כנגד בריאת
הרקיע שהבדיל בין המים העליונים לבין המים התחתונים, פתח ה' ית"ש את
"אֲרֻבֹּת הַשָּׁמָיִם", ז. א. את הרקיע שנברא ביום שני מימי הבריאה,
ולא את גבול הים, כי שם לו הקב"ה "חוֹל גְּבוּל לַיָּם חָק-עוֹלָם וְלֹא
יַעַבְרֶנְהוּ וַיִּתְגָּעֲשׁוּ וְלֹא יוּכָלוּ וְהָמוּ גַלָּיו וְלֹא
יַעַבְרֻנְהוּ" (ירמיה פרק ה פסוק כב). לכן, "נִבְקְעוּ כָּל-מַעְיְנֹת
תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ" (בראשית פרק ז פסוק יא),
ז. א. נפתחו המים המקיפים את הארץ. ידוע מטבע הדבר, מחוק הפיזיקה, שהקל יקיף את
הכבד, ז. א. המים יקיפו את הארץ. משום כך, כשרצה הקב"ה בקיום הנמצאים, הכריע
את הטבה ונקוו המים, וכשלא רצה בקיומם, הביא סיבת המים להפסדם. ולא כדברי בעלי הקבלה, שאמרו: " שהשחיתו במים ודנם השם במים. וכאשר מימיהם ממעל ומתחת, כן היו המים
שהשחיתם בם:" (אבן עזרא בראשית פרק ו פסוק יא ד"ה (יא) ותשחת), כי לא
אמרה התורה על השחתת דרכם במים.
על ערבוב מים
עם עפר מורה מילה "חָרָבָה", ככתוב בפסוק: "מִכֹּל אֲשֶׁר
בֶּחָרָבָה מֵתוּ" (בראשית פרק ז פסוק כב), כי משמעות מילה
"חָרָבָה" – אדמה אשר מתחת למים, ככתוב: "חָרְבוּ הַמַּיִם
מֵעַל הָאָרֶץ" (בראשית פרק ח פסוק יג), "וַיָּשֶׂם אֶת-הַיָּם
לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם" (שמות פרק יד פסוק כא),
"וַיַּעַמְדוּ הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן בְּרִית-ה’ בֶּחָרָבָה בְּתוֹךְ
הַיַּרְדֵּן הָכֵן וְכָל-יִשְׂרָאֵל עֹבְרִים בֶּחָרָבָה עַד אֲשֶׁר-תַּמּוּ
כָּל-הַגּוֹי לַעֲבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן" (יהושע פרק ג פסוק יז), "וְנָתַתִּי
יְאֹרִים חָרָבָה" (יחזקאל פרק ל פסוק יב).
על ערבוב מים
עם אוויר מורה הפסוק: "בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל-מַעְיְנֹת תְּהוֹם
רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ" (בראשית פרק ז פסוק יא), וכן
הפסוק: "וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמָיִם וַיִּכָּלֵא
הַגֶּשֶׁם מִן-הַשָּׁמָיִם" (בראשית פרק ח פסוק ב).
בהקימו
ית"ש את בריתו עם הנבראים, ככתוב: "וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתְּכֶם
וְלֹא-יִכָּרֵת כָּל-בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל" (בראשית פרק ט פסוק
יא), שם הקב"ה את הקשת לאור הברית, שהיא רמז לבריאת אור וחשך, כי שבע צבעי
הקשת הנם מרכיבי האור, והם אמצעיים בין צבע לבן ובין הצבע השחור, שהם אור וחשך[1].
פסוק:
"עֹד כָּל-יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם
וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ" (בראשית פרק ח פסוק כב) מהווה שבועת ה'
ית"ש, שלא ישנה עוד את עונתם של ארבעת האיכויות (צורות) העיקריות של ארבעת
היסודות, שהם: חום (איכות האש), קור (איכות העפר), לחות (איכות המים) – עונת הזרע, ויובש (איכות
האוויר) –
עונת הקציר.
ההשגחה המינית
הואיל, ומימי בראשית הקב"ה השרה את השגחתו המינית על הנבראים, ציווה
לנוח הצדיק ע"ה לעשות תיבה במידות 300X50X30
אמה, שתכניס בתוכה גם את בעלי חיים ועופות. המפליא הוא, שכל בעלי חיים האילמים באו
לפני התיבה מרצונם, הטהור והטמא יחדיו, זוגות-זוגות. מהם לקח נוח מן הטהור שבעה
ומן הטמא שנים, זכר ונקבה, כאשר מהות הבהמה הטהורה הייתה ידועה לו עוד מזמן אדם.
משום כך, בא הציווי לקחת שבעה ממין הטהור, כי ידע רואה עתידות ית"ש על מעשה
העולה, ככתוב: "וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַה’ וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה
הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ" (בראשית
פרק ח פסוק כ).
תקופת ימי המבול
תאריך התחלת המבול
נזכר במדויק: "בִּשְׁנַת שֵׁשׁ-מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי-נֹחַ בַּחֹדֶשׁ
הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה-עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ
כָּל-מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ: וַיְהִי
הַגֶּשֶׁם עַל-הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה: בְּעֶצֶם הַיּוֹם
הַזֶּה בָּא נֹחַ וְשֵׁם-וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי-נֹחַ וְאֵשֶׁת נֹחַ וּשְׁלֹשֶׁת
נְשֵׁי-בָנָיו אִתָּם אֶל-הַתֵּבָה:" (בראשית פרק ז פסוק יא-יב). וסופו הוא:
"וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּשִׁבְעָה-עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ
עַל הָרֵי אֲרָרָט" (בראשית פרק ח פסוק ד).
סה"כ ימי
תגברת המים על הארץ היו 150 יום, ככתוב: "וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם עַל-הָאָרֶץ
חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם" (בראשית פרק ז פסוק כד).
אולם, נבוכו
המפרשים, איך 150 יום נכללו בחמישה חודשים, עד שחלקם אמרו, שחודשי הלבנה הם, וחלקם
אמרו שחודשי החמה הם. אמנם מספר 150 יום גדול הוא מימי חודשי הלבנה, וחסר מימי
חודשי החמה. עולה מכאן, שתגבורת מים לא החלה ביום י"ז לחודש השני, אלא כמה
ימים אחרי התחלת הגשם, וגם סוף התגבורת לא היה ביום י"ז לחודש השביעי, כי:
"חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִלְמַעְלָה גָּבְרוּ הַמָּיִם וַיְכֻסּוּ
הֶהָרִים" (בראשית פרק ז פסוק כ), ולכן, לא סרו המים מיד אחרי תום הגשמים.
משום כך, אין כאן
מקום לקושייה, אם חודשי לבנה או חודשי החמה הם [2].
ברית ה' עם הנבראים אחרי המבול
אחרי המבול הקריב נוח קורבנות לה': "וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַה’
וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וַיַּעַל עֹלֹת
בַּמִּזְבֵּחַ" (בראשית פרק ח פסוק כ), וטעם הקורבן הוא להדמות גוף המקריב
במקום המוקרב בהיחשב המקריב, שאבריו נידונים כאברי העולה, וזה על מנת לדכא החומר
מתאוותיו הגופניות למצוא הנפש מנוח לדבקה בשם הנכבד יתש"ל. הפסוק אחריו:
"וַיָּרַח ה’ אֶת-רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר ה’ אֶל-לִבּוֹ לֹא-אֹסִף
לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו
וְלֹא-אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת-כָּל-חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי" (בראשית פרק ח
פסוק כא) –
בא על דרך השאלה, כלשון בני האדם, שמריחים דבר ומקבלים אותו. ובהמשך נאמר:
"כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא-אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת
אֶת-כָּל-חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי" (שם) – כי עיקר הכוחות הוא הלב, ובהתגדל הגוף יתחזקו הכוחות
הגופניות. וכן: "עֹד כָּל-יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ
וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ:" (פסוק כב) – שגוף האדם בנוי הוא מארבעה העיקרים. כן גם ארבעת פרקי
השנה הם מכוח היסודות הארבעה. לכן, הורה בזה, שלא יהיה עוד עירוב היסודות בהתגברות
אחד מהם על השאר, כמו שהיה במבול להפסד הנמצאים, אלא השנה תהיה בנויה על ארבעה
פרקים, וקיום הנמצאים יתמיד גם בעתיד, כי בקיומם הדבר גם העולם מתקיים.
מעשה מגדל בבל וחלוק שפות
מאדם הראשון ועד דור בבל הייתה שפה אחת בכל הארץ, ככתוב: "וַיְהִי
כָל-הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים" (בראשית פרק יא פסוק א),
וכולם היו נשמעים לנימוס אחד, ז. א. כל אנשי הדור ההוא הלכו אחרי המורגש והכחישו
את העולם הרוחני. לכן, מפני הפחד, שיפוצו בארצות ויהיו חלוקים בנימוסיהם, ומבחינה
זו תרבה הקטטה והשנאה ביניהם, החליטו אנשי בבל: "הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר
וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם" (בראשית פרק יא פסוק ד) – כאשר טעם הפסוק – לבנות בית מועדם לייחוד נימוסם.
משום כך, ראה הקב"ה שאם תתקיים עצתם, ואם אח"כ יתעורר המתעורר
(שהוא אברהם אבינו ע"ה) ויקום כנגד דעתם להוכיח להם את הדעה האמיתית – על כל פנים הם יחסלו אותו,
מכיוון שכולם יהיו מאמינים בנימוס אחד. לכן, ירד ה' ית"ש לבלבל (מכאן מילה
"בבל") לשונם, ככתוב: "הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם
אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ" (בראשית פרק יא פסוק ז), וזה על
מנת שתרבה התגרה ביניהם וייפרדו לארצותיהם בגוייהם. כך, באמצעות חילוק לשונם הביא
הקב"ה סיבה להיפרדות זה מזה.
יש אומרים, שדור ההפלגה נחלק לשבעים שפות, לפי מספר הנולדים הנזכרים בפרק י:
"וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת בְּנֵי-נֹחַ שֵׁם חָם וָיָפֶת וַיִּוָּלְדוּ לָהֶם
בָּנִים אַחַר הַמַּבּוּל" (בראשית פרק י פסוק א). אם כן, זרע אדם התחלק
למספר ראשים, בעלי משמעות לעתיד, והם:
1) עברי, מעבר: "וּלְשֵׁם
יֻלַּד גַּם-הוּא אֲבִי כָּל-בְּנֵי-עֵבֶר אֲחִי יֶפֶת הַגָּדוֹל" (בראשית
פרק י פסוק כא) –
שממנו נבנה יסוד עולם (אברהם אבינו ע"ה) ואומת ישראל כולה, שנקרא עליהם שם
ה';
2) יווני, שהומשלו בנבואת ירמיהו
הנביא (ירמיה פרק ה) לחיה הרביעית, וזה בגלל שנחרב בית המקדש על ידם;
3) נמרוד בעבור מלכות בבל, שקדמה
בעולם;
4) אשור כמו כן, כי נמרוד הרחיב את
מלכותו גם בארץ אשור;