פרשת "פינחס"
יום חמישי י"ט תמוז תשס"ד
08 יולי 2004
מאת החזן
אברהם כפלי (אשדוד)
פרשה
קודמת, פרשת "בלק" הסתיימה במעשה פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר
בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, אשר הֵשִׁיב אֶת-חֲמָת ה' מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל
בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָת ה' בְּתוֹך בני ישראל (במדבר פרק כה פסוק יא).
בפרשת "פינחס" הקב"ה מקנה לפינחס ולזרעו
אחריו "ברית עולם", אשר כורת
עמו עבור המעשה הנ"ל.
לברית זו חכמינו זצ"ל נתנו טעמים רבים:
1)
ככתוב: "וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ
אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם" (במדבר פרק כה
פסוק יא) – ז"א לזרע פינחס הכהן ניתנה כהונת-עולם;
2)
שלא יפחד פינחס ממשפחת זמרי;
3)
הקב"ה נותן לפינחס שלום מן המוות שהוא חיי-נצח. הטעם: פינחס הכהן נהפך לאליהו הנביא ע"ה, ככתוב: "בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם" (מלאכי פרק ב
פסוק ה).
מכאן אנו למדים, שמידת הקנאה, למרות שמזיקה היא בחיי החברה, עם כל זאת, קנאת ה' ומצוותיו הנה מידה חיובית ושכרה גדול מאוד. לכן, חייבים אנו להילחם עם רשעים ולהוכיחם, כקנאת פינחס בן אלעזר, וכקנאת משה רוע"ה, ככתוב: "וַיַּךְ אֶת-הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל" (שמות פרק ב פסוק יב); וכקנאת אליהו הנביא ע"ה, ככתוב: "קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה’ אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (מלכים א פרק יט פסוק י).
מאחר
עניין פינחס בא צווי ה' לצרור את המדיינים,
ככתוב: "צָרוֹר אֶת-הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם
אוֹתָם: כִּי צֹרֲרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר
נִכְּלוּ לָכֶם עַל-דְּבַר-פְּעוֹר וְעַל-דְּבַר כָּזְבִּי בַת-נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם הַמֻּכָּה בְיוֹם-הַמַּגֵּפָה
עַל-דְּבַר-פְּעוֹר:" (במדבר פרק כה פסוק יז).
המשך העניין ימצא את ביטויו בפרשת "מטות" שבאה אחרי פרשת
"פינחס".
בסוף
פרשת "חוקת" נאמר: "וַיַּחֲנוּ בְּעַרְבוֹת מוֹאָב מֵעֵבֶר
לְיַרְדֵּן יְרֵחוֹ" (במדבר פרק כב פסוק א). קרבת
בני ישראל לארץ המובטחת חייבה בירור דיני נחלת הארץ
וירושתה. לכן, נצטוו משה רוע"ה ואלעזר הכהן לפקוד את בני ישראל, ככתוב: "אֵלֶּה
פְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֲשֶׁר פָּקְדוּ
אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ" (במדבר פרק כו פסוק סג), "אֵלֶּה
פְּקוּדֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף וָאָלֶף שְׁבַע מֵאוֹת
וּשְׁלֹשִׁים" (במדבר פרק כו פסוק נא) – וזה כדי לחלק את הארץ לפי מספר האנשים בכל שבט ושבט, ככתוב:
"לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת" (במדבר פרק
כו פסוק נג).
אחרי
פקודי בני ישראל נפקדו הלוויים,
ככתוב: "וְאֵלֶּה פְקוּדֵי הַלֵּוִי לְמִשְׁפְּחֹתָם" (שם, פסוק נז) – כי אף
על פי, שלא קיבלו הלוויים נחלה בארץ, כי ה' הוא נחלתם,
קיבלו ערים בתוך בני ישראל, ככתוב: "כָּל-הֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה עִיר אֶתְהֶן
וְאֶת-מִגְרְשֵׁיהֶן: וְהֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ מֵאֲחֻזַּת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל
מֵאֵת הָרַב תַּרְבּוּ וּמֵאֵת הַמְעַט תַּמְעִיטוּ אִישׁ כְּפִי נַחֲלָתוֹ אֲשֶׁר
יִנְחָלוּ יִתֵּן מֵעָרָיו לַלְוִיִּם:
(במדבר פרק לה פסוק ז-ח).
עניין
נחלת הארץ שימש עילה לשאלת בנות צלפחד,
ככתוב: "אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא-הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה
הַנּוֹעָדִים עַל-ה’ בַּעֲדַת-קֹרַח כִּי-בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא-הָיוּ לוֹ:
לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם-אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן
תְּנָה-לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ:" (במדבר פרק כז פסוק ג). תשובת הקב"ה היא: "אִישׁ כִּי-יָמוּת
וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת-נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ: וְאִם-אֵין לוֹ בַּת
וּנְתַתֶּם אֶת-נַחֲלָתוֹ לְאֶחָיו: וְאִם-אֵין לוֹ אַחִים וּנְתַתֶּם
אֶת-נַחֲלָתוֹ לַאֲחֵי אָבִיו: וְאִם-אֵין אַחִים לְאָבִיו וּנְתַתֶּם
אֶת-נַחֲלָתוֹ לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ וְיָרַשׁ אֹתָהּ וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּת
מִשְׁפָּט כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת-מֹשֶׁה:" (שם
ט-יא).
מתשובתו
של הקב"ה אנו למדים סדר היורשים ודיני הירושה,
כדלקמן:
1)
צאצאיו של המוריש – בניו ובנותיו;
2)
צאצאי אביו (אחיו
ואחיותיו);
3)
אחי אביו – דהיינו דודיו;
4)
שארו הקרוב אליו.
אחרי העניינים הקשורים לנחלת הארץ,
נצטווה משה רוע"ה
לעלות אל הר העברים ולהיאסף אל עמו,
ככתוב: "וַיֹּאמֶר ה’ אֶל-מֹשֶׁה עֲלֵה אֶל-הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה
אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: וְרָאִיתָה
אֹתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל-עַמֶּיךָ גַּם-אָתָּה כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן
אָחִיךָ:" (במדבר פרק כז פסוק יב).
אולם, ראש הנביאים ע"ה לא ראה את עצמו רשאי להשאיר את העדה בלי מנהיג. לכן, ביקש
מהקב"ה: "יִפְקֹד ה’ אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר אִישׁ עַל-הָעֵדָה: אֲשֶׁר-יֵצֵא
לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא
תִהְיֶה עֲדַת ה’ כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם רֹעֶה:" (שם, פסוק טז). משה רוע"ה נענה בחיוב,
ומכאן ועד סוף ס' "הדברים" (משנה תורה) תינתן לו אפשרות להדריך את יהושע
בן נון ועדת בני ישראל במצוות וחוקים. ורק בסוף ס' "הדברים" יצטווה משה רוע"ה שוב לעלות אל הר העברים ולהיאסף אל עמו, ככתוב:
"עֲלֵה אֶל-הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר-נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב"
(דברים פרק לב פסוק מט).
מפרק כ"ח ועד סוף הפרשה תפורט תורת הקורבנות שהם לעתים מזומנים, כי כל ימי מסעם
במדבר לא הקריבו ישראל בעבור נדוד הנסיעה. על כן החל לבאר לעשותם בהיכנסם לארץ.
לסיכום:
פרשת השבוע מבארת סדר נחלת הארץ וירושתה בנושאים, כדלקמן:
1)
פקודי בני ישראל;
2)
פקודי הלוויים;
3)
בירור דיני
הירושה;
4)
מינוי (הפקדת)
יהושע בן נון למנהיג העדה;
5)
באור תורת
הקורבנות.
המשך העניין יבוא גם בשתי פרשיות
הבאות "מטות" ו-"מסעי", שתסגרנה את הספר "במדבר" – ספר מסעות בני ישראל במדבר.
ברוך ה' לעולם, אמן ואמן.