12 ביוני 2004
מאת החזן אברהם כפלי (אשדוד)
עניין המרגלים פותח את פרשת "שלח לך", ככתוב: "וַיְדַבֵּר ה’ אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר: שְׁלַח-לְךָ
אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן" (במדבר פרק יג פסוק א-ב).
עניין זה מעורר שאלה: איזה טעם היה לה' יתש"ל להורות את משה רוע"ה לשלוח
מרגלים לפני כיבוש הארץ? אף אם היה מנהג הכובשים לתור את הארץ כדי לדעת את מבואות
המקום, הריהו בעצמו ית"ש נלחם להם!
נמצא את התשובה בפרשת "דברים", שם יפורטו הנסיבות
שגרמו לשילוח מרגלים בפרשת "שלח לך": "רְאֵה
נָתַן ה’ אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת-הָאָרֶץ עֲלֵה רֵשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה’
אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אַל-תִּירָא וְאַל-תֵּחָת: וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם
וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ
וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה-בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים
אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן:" (דברים פרק א פסוק כא-כג). אי לכך, לא היה
צורך לשלוח מרגלים, אלא בגלל שלא האמינו בני ישראל ביכולת הקב"ה לכבוש את
הארץ, וקרה מה שקרה. לכן, בלחץ של העם הוכרח משה רוע"ה לשלוח מרגלים, ככתוב: "וַיִּיטַב
בְּעֵינַי הַדָּבָר וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים אִישׁ אֶחָד
לַשָּׁבֶט", ובגלל חוסר האימון ביכולתו ית"ש לכבוש את הארץ נכשל הדבר.
דלות האמונה בתוך עם-ישראל באה לידי ביטוי גם במאמר הקב"ה: "עַד-אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד-אָנָה לֹא-יַאֲמִינוּ
בִי בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ" (במדבר פרק יד פסוק יא),
"כִּי כָל-הָאֲנָשִׁים הָרֹאִים אֶת-כְּבֹדִי וְאֶת-אֹתֹתַי אֲשֶׁר-עָשִׂיתִי
בְמִצְרַיִם וּבַמִּדְבָּר וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ
בְּקוֹלִי" (במדבר פרק יד פסוק כב).
ואלו הם עשרת הניסיונות שהוזכרו בפסוק הנ"ל, ונמנו
ע"י חכמינו זצ"ל, והם:
1)
מה
שאמרו בני-ישראל לפני שעברו את ים-סוף: "הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר
דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה
אֶת-מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר"
(שמות פרק יד פסוק יב);
2)
מרדם
במרה, ככתוב: "וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה-נִּשְׁתֶּה:"
(שמות פרק טו פסוק כד);
3)
במן;
4)
בשליו;
5)
במים
ברפדים;
6)
ב-מַסָּה וּמְרִיבָה עַל-רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל
נַסֹּתָם אֶת-ה’ לֵאמֹר הֲיֵשׁ ה’ בְּקִרְבֵּנוּ אִם-אָיִן (שמות פרק יז פסוק ז);
7)
בעגל;
8)
בתבערה;
9)
בקברות התאווה;
10) בעניין
המרגלים.
רק תחינת משה
רוע"ה הצילה את בני ישראל. ראש הנביאים ע"ה ביקש מהקב"ה לסלוח חטאת
העם, ככתוב: "סְלַח-נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ וְכַאֲשֶׁר
נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד-הֵנָּה" (במדבר פרק יד פסוק יט),
ובכך הם נצלו מההשמדה והכליה הגמורה, שיועדה לבני-ישראל פרט למשה רוע"ה, כלב
בן יפונה ויהושע בן נון.
יצוין, שכאן
בתחינת משה רוע"ה, כמו גם בעניין העגל, בו גם כן רצה הקב"ה לחסל את העם
(שמות, פרשת "כי תשא"), הזכיר משה רוע"ה את חלק מהמידות של
הקב"ה שהיו ראויות לפי העת, והן:
1) ה'
(אדני) – כי
דין האדון לעבור על פשע העבד;
2) אֶרֶךְ
אַפַּיִם – בני
ישראל היו צריכים באריכות אפו של הקב"ה;
3) וְרַב-חֶסֶד – חסד גדול אתה גומל להאריך אפך עליהם, כי הם מחויבים;
4) נֹשֵׂא
עָוֹן וָפָשַׁע (לא הזכיר חטאה כי היו עושים במזיד);
5) וְנַקֵּה
לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל-בָּנִים עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים – הואיל וידעם באריכות אף, יפרע מהם
לזמן הבא, בגלותם מהארץ המובטחת.
בהתאם לחשבון
של השתלשלות העניינים (שילוח המרגלים היה ביום ל' בסיוון + 40 יום של השילוח
עצמו), תאריך הלילה, בו בכו בני-ישראל, היה בעשרה באב, ככתוב: "וַתִּשָּׂא כָּל-הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת-קוֹלָם
וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא" (במדבר פרק יד פסוק א). באותו
התאריך נחרב אח"כ בית-המקדש. אי לכך, מחילת הקב"ה לדור ההוא לא הייה
ביטול העונש, ככתוב: "וְאוּלָם חַי-אָנִי וְיִמָּלֵא
כְבוֹד-ה’ אֶת-כָּל-הָאָרֶץ: כִּי כָל-הָאֲנָשִׁים הָרֹאִים אֶת-כְּבֹדִי
וְאֶת-אֹתֹתַי אֲשֶׁר-עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם וּבַמִּדְבָּר וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה
עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי: אִם-יִרְאוּ אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר
נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם וְכָל-מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ" (במדבר פרק יד פסוק
כא-כג). מה גם, שדווקא את הדברים שיצאו מפי בני ישראל בהוציאם דיבה על
הארץ, הקב"ה עשם להפך: "וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר
אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה וְהֵבֵיאתִי אֹתָם וְיָדְעוּ אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר
מְאַסְתֶּם בָּהּ: וּפִגְרֵיכֶם אַתֶּם יִפְּלוּ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה" (במדבר
פרק יד פסוק לא-לב), "הֵמָּה יָבֹאוּ שָׁמָּה וְלָהֶם אֶתְּנֶנָּה וְהֵם
יִירָשׁוּהָ" (דברים פרק א פסוק לט).
לסיכום: אנחנו חייבים תמיד להאמין ביכולת ה'
ית"ש לעשות כל מה שירצה, ולא יימנע ממנו דבר. כי: "וְהַבּוֹטֵחַ
בַּה’ חֶסֶד יְסוֹבֲבֶנּוּ" (תהלים פרק לב פסוק י). וגם אם צרה קרובה
לבוא, ישועת השם כְּהֶרֶף עין, כִּי-כֹל תּוּכָל
וְלֹא-יִבָּצֵר מִמְּךָ מְזִמָּה (איוב פרק מב פסוק ב). קל וחומר, אם הקב"ה
בא להעניק לך כל טוב ו-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ, ואתה מהסס ומסרב לקחתה והולך
בתאוות עיניך, ולא רואה את הטוב הנמצא לפניך (נעשה הקש גם לאדם בן ימינו, הנאלץ
תמיד לבחור בין טוב ורע). לכן, נתן הקב"ה בסוף הפרשה את מצוות ציצית, ככתוב:
"וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת-כָּל-מִצְוֹת ה’ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם
וְלֹא-תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר-אַתֶּם זֹנִים
אַחֲרֵיהֶם: לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת-כָּל-מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם
קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם" (במדבר פרק טו פסוק לט-מ). משום כך, חייבים אנו מייד
לקיים את ציווי השם ית"ש, בלי תוגה ופוגה (פקפוק וחשש), ולא להמתין להזדמנות
אחרת, ככתוב בתורתנו: "וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה’ נַעֲשֶׂה
וְנִשְׁמָע" (שמות פרק כד פסוק ז).
ברוך ה' לעולם, אמן ואמן.