פרשת השמיני

יום שבת י"ט ב-ניסן תשס"ד

10 ל-אפריל 2004

מאת החזן אברהם כפלי (אשדוד)

בספר "שמות" נתן הקב"ה לבני ישראל חוקים לקדושה נפשית (במיוחד בפרשיות יתרו ומשפטים). כאן , בפרשת "השמיני" התחיל הכתוב לבאר לנו את עניין הקדושה הגופנית; כי מטרת הכתוב היא להנחיל לאדם ההצלחה האחרונה, שהיא הצלחת הנפש, וזה לא ניתן כי אם ע"י ההצלחה הגופנית שהיא מסלול ודרך לשכליות, כי אם אין קמח אין תורה. כך, פעמיים בפרשת השבוע נזכר העניין, ככתוב: "וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר" (ויקרא פרק י' פסוק י'), וכן: "לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל" (ויקרא פרק יא פסוק מז) .

 

עניין זיכוי הגוף החל עוד ב-פרשת "צו", שם אמרנו, שהקורבנות בזמן המלכות והתפילה בזמן הגלות מכפרים על חטאת בני-ישראל (בתנאי שלא יחזרו יותר למעשים אלו) ומזַכִּים את הנפש ואת הגוף עד היותם כ-מלאכים בעולם הזה: "וְאַתֶּם תִּהְיו לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ " (שמות פרק יט פסוק ו'). תפקיד הכוהנים כידוע, היה להיעשות לנשיאים הרוחניים שבתוך עם ישראל. לכן, גם מעניין כפרתם התחיל גם עניין כפרת כלל העם של בני-ישראל.

 

בפרשת "השמיני" הסתיימו שבעת ימי המילואים של אהרן ובניו. טעם מספר "שבע" מיוחד הוא, ועניינו התורני הוא "קדושה". כן, היום השביעי הוא יום קדוש (שבת), ימי נידה גם הם שבעה, ימי טהורת יולדת זכר וטומאת מת שבעה; וכן שבעה ימים מחכים עד עשיית ברית, ושבעה ימי חג-המצות ו-שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה וכו'.

 

עניין הקדושה הגופנית מתחיל בפרשת השבוע מ-בירור המזונות. כי לא תועיל הקרבת הקורבנות והתפילה (שמטרתם לרפא את הגוף, המורכב מארבעת היסודות ההפכיים), אם בן אדם בעצמו לא יישמר מהדברים שמזיקים לגופו.

אכילת הנבלה נאסרה בכלל, בגלל שהיא מאכל מתועב, והליחה אשר תתהווה ממנה - רעה, ולא יהיה ממנה מזון טוב לגוף. גם הנגיעה בה עלולה להידבקות החיידקים ש-מתרבים בנבלה. לכן, האכילה והנגיעה בנבלה מזיקה למזגו של בן-אדם. לכן אסר לנו הכתוב בפרשת השבוע אכילה ונגיעה בגופות אלו, אשר מתחלקים מבחינת חומרת טומאתם לשני סוגים:

 

1)                טומאה קלה שהיא : נגיעה בנבלת בהמה, חייה, עוף, דג ושרצים;

2)                טומאה חמורה שהיא: נבלת בהמה עם סימן אחד (כמו חזיר וגמל), ושמונה שרצים שמטמאים טומאה  חמורה, והם: הַחֹלֶד וְהָעַכְבָּר וְהַצָּב לְמִינֵהוּ, וְהָאֲנָקָה וְהַכֹּחַ וְהַלְּטָאָה וְהַחֹמֶט וְהַתִּנְשָׁמֶת.

 

     לכן, חייבים אנחנו, בהיותנו גוי (עם) קדוש ומַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים להימנע מלאכול ומלגעת בכל בעלי החיים הטמאים והמטמאים, ובמיוחד בזמן שאנו נכנסים לבית-הכנסת. קיימים גם איסורים נוספים בבית הכנסת, מחוץ לנ"ל, שהם מרחיקים אותנו מהקשר בינינו לבין בוראנו, כגון: שתיית יין ושכר: "יַיִן וְשֵׁכָר אַל-תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם" (ויקרא פרק י פסוק ט). מכאן נלמד, ש-כל דבר שמפחית מאתנו ריכוז שכלי ומעיק למאזן מזגנו הגופני, הוא אסור בזמן התפילה. עקב זה, קבעו חכמינו ע"ה גם איסור לאכול הרבה לפני התפילה, כדי להתרכז בענייניה ולא לדבר, כן גם בזמן קריאת התורה. לכן, אם נשמור על כל התנאים הללו, נזכה בע"ה להתדמות לו ית"ש: "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי" (ויקרא פרק יא' פסוק מד'); יתברך וישתבח שמו לעולמי ועד ולנצח נצחים, סלה!

 

ברוך ה' לעולם, אמן ואמן.