פרשת "וָאֵרָא"

מאת החזן אברהם כפלי (אשדוד)

פרשה זו מאפיינת במאבק של שתי אישיות שונות.

מצד אחד לפנינו אישיות של משה רורע"ה אשר זכה להיות ראש הנביאים.

אמרו חכמינו זצ"ל, שנבואה לא תשרה לאדם רגיל, אלא לאדם שהנו בעל הכנה גופנית, וזה מה שנראה מאישיותו המובהקת של משה רע"ה,

בעל חומר זך ונקי. תופעת הנבואה מתבטאת בהתגברות נשמה והתפשטותה מחבלי החומר למען הידבקותה בשכל הנבדל.

מצד השני – אישיות פרעה, שהנו נציג אומות העולם, הבלתי מאמינים בקיום צורה נבדלת (נשמה או שכל נבדל)

ומאמינים צורה מתחברת עם החומר על ידי כוחות עליונים. והנה בפסוק: "כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת" (שמות ז-ט)

טעם המופת הוא – הוכחה על הוויית הצורה ע"י צורה נבדלת (שכל נבדל או מלאך).

נחזור אל פרעה.

בכל ההבדלים שקיימים בין אמונת ה' ואמונת עכו"ם קשה לנו לקבל גזרת הקב"ה: "וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת-לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת-אֹתֹתַ

י וְאֶת-מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:" (שמות ז-ג) – כי בכך לא נותן לפרעה שום סיכוי לחזור בתשובה, והקב"ה מלכתחילה כאילו גוזר עליו כיליון גמור.

האם זה אומר שאדם מוכרח במעשיו, ושכל מה שבא עליו – מלמעלה, ואין לו זכות לבחור במעשיו ? – בוודאי לא! הכוונה כאן,

שהקב"ה יודע את מה שיש בלב האדם ונותן לכל אחד מהם לפי רצונו:

1)            לאוחזים בדרכי יושר ה' עוזר במעשיהם;

2)            ולאלה שמתעקשים ברעתם הוא ית"ש עוזר בדרכם הרעה על מנת שיזכו לקבל את עונשם (כיליון גמור) בשלמותו,

ללא כל הסתייגויות וזכויות בעבור המעשים הטובים, שלא עשו אותם, ובזה ייעשה דין צדק ואמת ככתוב: "צְדָקָה תִּצֹּר תָּם-דָּרֶךְ

וְרִשְׁעָה תְּסַלֵּף חַטָּאת:" (משלי יג-ו) ועוד: "יַמְטֵר עַל-רְשָׁעִים פַּחִים אֵשׁ וְגָפְרִית וְרוּחַ זִלְעָפוֹת מְנָת כּוֹסָם: כִּי-צַדִּיק יְהוָה צְדָקוֹת אָהֵב יָשָׁר יֶחֱזוּ פָנֵימוֹ:" (תהלים יא,ה-ז).

ברוך ה' לעולם, אמן ואמן.