פרשת "ואתחנן"
31 ביולי
2004
מאת החזן אברהם כפלי (אשדוד).
בפרשה
הקודמת, פרשת "דברים", נידונה הסיבה, אשר בעבורה נמנעו בני ישראל
מלהיכנס לארץ ועשו ארבעים שנה במדבר. נמנע מלהיכנס לארץ גם משה רוע"ה.
בפרשת
"ואתחנן" ראש הנביאים ע"ה התחנן לה' שיניחהו לעבור את הירדן.
ואילו, לא שמע הקב"ה לתחינתו. ומפני, שנגזר על משה רוע"ה
להיאסף אל עמו ולא להיכנס לארץ, בא כאן הצורך לבאר לבני ישראל את התורה.
מכאן ואילך
יבאר הכתוב את החוקים והמשפטים, ככתוב: "וְעַתָּה
יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל-הַחֻקִּים וְאֶל-הַמִּשְׁפָּטִים
אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת" (דברים פרק ד פסוק א),
והחוקים הוקדמו למשפטים בגלל שהחוקים הם עניינים תמידיים, והמשפטים רלוונטיים בעת
הצורך, כשיזדמנו ענייני דינים.
כל החוקים והמשפטים שתומצתו בעשרת הדברים, נמסרו לישראל
בפרשת "יתרו" במעמד נורא, שהוא מעמד הר סיני, באש ובלפידים, ע"י
ראש הנביאים ע"ה זכוך החומר. לכן, הן הן התורות אשר לא ישיגן קצרון
הידיעה והשכל האנושי.
גם בפרשת השבוע המקום המרכזי הוא קריאת עשרת הדברים.
עשרת הדברים האחרונים (בפרשת ואתחנן) הם כראשונים (בפרשת יתרו), פרט להבדלים קטנים,
שנבאר להלן:
|
בפרשת יתרו |
בפרשת ואתחנן |
|
לֹא תַעֲשֶׂה-לְךָ פֶסֶל וְכָל-תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם (ד) |
לֹא-תַעֲשֶׂה-לְךָ פֶסֶל כָּל-תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם (ח) |
|
זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ: (ח) |
שָׁמוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ: (יב) |
|
זכירה היא ע"י הרכבת דבר בדבר, ז"א ספירת ימי
הבריאה על מנת שלא תשכח את השבת. כתוב כאן "זכור" בעבור שהאותות
והמופתים שנעשו במצרים היו קרובים בזמן, והם תובעים לבריאת העולם (חידוש העולם).
לכן, ניתן פה טעם לשמירת השבת מפני בריאת העולם "כִּי
שֵׁשֶׁת-יָמִים", כי הכופר בשבת כופר בבריאת העולם, והכופר בבריאת העולם – כופר
בבורא העולם. |
שמירה – הוצאה מכוח המחשבה ומהדמיון אל
הפועל (מעשה). עתה, כשארך זמן מיציאת מצרים, נתן הקב"ה טעם בעבור יציאת
מצרים. |
|
שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ:
וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ: לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה
וּבִנְךָ-וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ
אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ: כִּי שֵׁשֶׁת-יָמִים עָשָׂה ה’
אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ אֶת-הַיָּם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל-כֵּן בֵּרַךְ ה’
אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ: (י-יא) |
שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ
כָּל-מְלַאכְתֶּךָ: וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָה
אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ-וּבִתֶּךָ
וְעַבְדְּךָ-וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ
וְכָל-בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ:
וְזָכַרְתָּ כִּי-עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ
ה’ אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ
נְטוּיָה עַל-כֵּן צִוְּךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ
לַעֲשׂוֹת אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת: (יג-טו). |
|
|
הוסיף "וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְך" י"א שדור המדבר לא היו צריכים לזרוע
ולחרוש, על כן בפרשת "יתרו" לא הזהירם בשימוש בהמות בשבת. |
|
כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ: (יב) |
כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אִמֶּךָ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ
לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ (טז). |
|
לֹא תִּנְאָף, לֹא תִּגְנֹב,
לֹא-תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר (יג) |
לֹא תִּרְצָח ס
וְלֹא תִּנְאָף ס וְלֹא
תִּגְנֹב וְלֹא-תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁוְא: (יז) |
|
לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ
ס לֹא-תַחְמֹד
אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ
וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ: (יד) |
וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת
רֵעֶךָ ס וְלֹא תִתְאַוֶּה
בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ
וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ (יח) |
|
|
התאווה אינה בכוח האדם, מהיותה מתעוררת ונגרמת
ע"י הרכבו החומרי של האדם. |
עשרת הדברים הם שורש כל מצוות התורה, כי הם מורים לאדם
דרך בעסקיו שהם בשלושה תחומים:
1) בין אדם ובוראו;
2) בין אדם ואנשי ביתו;
3) בין אדם ואנשי העולם.
ודרכי העסק גם הם שלושה:
1) מעשה;
2) דיבור;
3) מחשבה.
לכן, הזהיר הכתוב את בני ישראל, שלא
יתפתו ויעשו להם שום תמונה, כי לא ראו שום תמונה ביום המעמד, לא מהמהלך ולא
מהמעופף ולא מהשוחה; וכן, הזהיר אותם מלהשתחוות לצורות העליונות (המאורות הגדולים
והכוכבים), כי כאשר יראה האדם שיש תועלת מהם בנמצאי
מטה, שלא יידחה לעבדם. משום כך, עליכם, בני ישראל להישמר מכל צורות עבודה זרה, על
מנת שלא תצאו לגלות מהארץ, "אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ"
(דברים פרק ד פסוק יד).
לסיכום: גם עלינו בדור הזה ללמוד ולעשות את החוקים והמשפטים שניתנו בתורה,
"כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל-הַחֻקִּים
הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם-חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דברים
פרק ד פסוק ו) – כי לעומת כל
עמים אחרים, שנמשכו אחרי המורגשות (מה שניתן להרגיש ע"י חמישה חושים, שהם:
ראיה, שמיעה, טעם, מישוש הרחה), הקב"ה נתן לישראל שביל ודרך להבין את מציאותו
יתש"ל ע"י ההשגחה המופתית, שבאמצעותה נעשו
אותות ומופתים. לכן, בחר השם יתש"ל בישראל להיות
השגחתו מצורפת עליהם תמיד. השגחה זו שוכנת בתוך עמו יתש"ל
בקיום מצוות התורה, כי תכלית המצוות היא קיום הצלחת הנפש, שהיא חלק מבוראה. משום
כך, פסוק: "שמע ישראל, ואהבת" שהוא תכלית הפרשה ותכלית ספר
"דברים" כולו, מסכם, אפוא, את שורש ועיקר כל המצוות, כי עבודת השם יתש"ל נובעת מאהבתו בכל לב, ואהבתו מתבטאת בקיום מצוותיו
יתש"ל.
אֶהֱבוּ אֶת-ה’ כָּל-חֲסִידָיו אֱמוּנִים נֹצֵר ה’
וּמְשַׁלֵּם עַל-יֶתֶר עֹשֵׂה גַאֲוָה (תהלים פרק לא
פסוק כד).
ברוך ה' לעולם. אמן ואמן.