עם יציאת בני
ישראל ממצרים בשנת 2448 ליצירה (בריאת העולם), באו ישראל למדבר סיני ושם קבלו תורה
אחת
כתובה ותמימה
מהקב"ה וזאת התורה הנמצאת בידינו עד היום הזה, ואשר לפיה הנהיג משה
רוע"ה את העם.
מיום מתן תורה
ועד למותו של שלמה המלך ע"ה, במשך 516, לא הייתה כל מחלוקת בעם ישראל בנוגע
לקיום מצוות התורה
והעם היה
מאוחד מכל הבחינות: עד אחד תורה אחת ודת אחת.
אחרי מות שלמה
המלך ע"ה מרד בממלכה ירבעם בן נבט, שהיה אחד מאנשי בית הדין הגדול.
מרד זה הביא
לחלוקתה של הממלכה לשניים, לממלכת יהודה וממלכת ישראל:
על ממלכת
יהודה מלך רחבעם בנו של שלמה המלך ועל ממלכת ישראל מלך ירבעם בן נבט.
בשנת 3205
ליצירה עלה סנחריב מלך אשור על ממלכת ישראל וכבשה והגלה את רוב תושביה.
בשנת 3338
ליצירה עלה נבוכדנצר מלך בבל על יהודה, נתץ את חומת ירושלים ושרף את בית המקדש,
את כל כלי
הקודש העביר לבבל, והרג את כל אנשי הסנהדרין שהיו בימים ההם והשאיר בחיים את פשוטי
העם שלא למדו תורה כיאות.
כאשר שבו בית
יהודה הנקראים "שבי ציון" מבבל
לירושלים לבנות את בית המקדש השני נחלקו אנשי בית שני לשני (חלקים) כתות :
הכת הראשונה :
מהם כונתה בשם "התאנים הטובות" וכן בשם
"צדיקים" וכל הנמשכים אחריה מחזיקי אמת
היא התורה הכתובה אותה קיבל משה רוע"ה מהקב"ה.
ובני הכת השנייה הם מסלפי תוכן התורה שבכתב ומהם נמשכת
דת הרבניים עד היום הזה.
הכת השנייה :
חלק זה מן העם זנח את הפירושים הנכונים של התורה שבכתב
והחלו מסלפים את תוכנה ואילו יתרת העם הלכו בדרך תורת האמת הכתובה
כפי שקיבלוה מאבותיהם. לימים יקראו בני הכת השני בשם
פרושים (על שום שפרשו מדרך האמת)
ומהם נמשכים (היהודים האורתודוקסים) הרבנים עד היום
ואילו מכת "התאנים הטובות" נמשכים היהודים הקראים עד ימינו.
אחרי חתימת חזון הנבואה בימי בית שני, הולכת ומתרחבת
המחלוקת בית הפרושים וכת הצדיקים כאשר
הפרושים ממשיכים להוסיף בכל דור ודור פירושים
וביאורים זרים על התורה, פירושים
אשר אין להם כל סיוע מן הכתוב
ואף נוגדים אותו וזאת באומרם שהקב"ה נתן לעם ישראל
שתי תורות, אחת כתובה והשניה בעל-פה.
ואילו כת הצדיקים מחזירה בתורת האמת ובפירושיה הנכונים
והיא התורה הכתובה אשר קיבל אותה משה רוע"ה במעמד הר סיני.
הדבר נמשך עד שנתנ 3560 ליצירה, בתקופת כהונתו של מתתיהו
הכהן הגדול החשמונאי בעת מלכות אנטיוכוס מלך יון שמלך גם על ישראל.
אנטיוכוס הורה להשמיד את כל חכמי ישראל למען "ולא יזכר שם
ישראל עוד".
בימים ההם נהרגו אנשי בית הדין הגדול שהיו מקבלים את
פירוש התורה כהלכתו, וכמעט לא נשארו חכמי אמת.
שלשלת הקבלה – סבל הירושה – נותקה, נשכחה ואבדה מישראל
בעת ההיא. רוב פירושי התורה האמתיים לא נשאר מהם אלא מעט מהרבה,
וכתוצאה מהגזירות והמבוכות נשתכח גם אופן קיום המצוות
ונשכחו פירושי התורה שהיו הנביאים מורים לישראל.
כן נשכחו אופן דיוק התורה ורצון הבורא ית"ש, עד כי
כמעט שנשתכחה התורה מישראל.
רק נשארה נוסחה אחת לפי המסורת שלנו, נוסחה
אחת נאמנה מתורת משה רוע"ה בידי תלמי מלך מצרים,
שהעתיקה לעצמו ע"ע הסנהדרין במלכות
יהודה והחזיק בה בכבוד ובתפארת.
כשנחלשה יהודה ע"י מלכות יון באופן מוחלט עד שלא
נשאר להם חיל ולא כלי מלחמה רק אז מסרו מתתיהו הכהן הגדול
יחד עם חמש בניו גיבורי החיל את נפשם על קידוש ה'
ית"ש וחיזקו ידיהם עם החיל שברגליהם ונערכו למלחמה חזרה ביונים באזור
מודיעין.
במהלך המלחמה קראו לשם יתברך "מי כמוך באלים יי" ועל כן נקראו "מכבים"
מאז התחזק כוחם של הכהנים מול היוונים עד שמת אנטיוכוס
היווני במלחמה, וכאשר שקטה הארץ מהמלחמה נאספו החשמונאים
במלכות יהודה לעריהם וגם הכהנים מזרע מלכות בית דוד לירושלים
ולא נמצא איש מתאים למלכות.
אך הכוהנים היו גיבורי חיל ועל כן הסכימו שארית יהודה
ובניימין שימלוך מתתיהו הכהן עליהם.
מאותו יום הייתה המלוכה והכהונה לזרעו של אהרון, ומלכו
הוא ובניו ובני בניו במשך ק"ג (103) שנים.
משראו מלכות יהודה שנוסח מקורי של התורה נמצא בידי תלמי
מלך מצרים, שלחו והעתיקוה להם מהנוסח שיהיה אצלו וחכמי הלב
שהיו ביהודה היו לומדים ומלמדים את מצוות התורה ומדייקים
בקיום מצוותיה בלי שום מחלוקת ביניהם.
לאחר מתתיהו מלך יוחנן ("הורקנוס" בלשון יון)
בנו הרביעי 31 שנה אך בסוף מלכותו החלו החכמים להתפלג בפירושי המצוות.
באחד הימים עשה המלך יוחנן משתה לחכמים ובזמן המשתה אמר
אחד החכמים (אלעזר שהיה "איש שולח מדנים, רע ובליעל")
למלך שהוא אינו ראוי למלוך וגם לכהן ככהן גדול כאחד מפני
שאימו נחשדה כחללה בהיותה בשבי היוונים.
על זאת רגז המלך מאוד והרג את כל החכמים וכמעט שנשתכחה
התורה. בתוך כך מת המלך יוחנן ובנו מלך תחתיו שנה ומת.
אחריו מלך אלכסנדרוס בנו של
יוחנן הנקרא "ינאי" בשנת 3640 ליצירה. הוא מלך שנים רבות וישב לבטח על
כסא מלכותו.
הר"ר יהודה בן טבאי ורבן שמעון
בן שטח זצ"ל
בימים ההם
נמשכה הפלוגתא בן החכמים בפירוש המצוות, פלוגתא שהחלה עוד בימי יוחנן הורקנוס.
כך למשל נחלק
העם בעניין חג הסוכות כאשר הפרושים מחייבים כל זכר שיחזיק וישחק בידו בפרי האתרוג
ובלולב וחג הסוכות בבית המקדש.
המסורת שלנו
משערת כי באחד השנים נטל אחד מתופסי האתרוג פרי עץ בידו וזרקו על המלך
בעת שעמד על
המזבח מקריב את מוסף המועד, ופגע בו במצחו. בתגובה על כך ציוה המלך ינאי על חייליו
להרוג את כל
החכמים ולא נשארו מהם לפי המסורת אלא שניים.
אחד היה רבנו
יהודה בן טבאי נשיא הסנהדרין, והשני היה שמעון בן שטח, אחיה של שלום-ציון המלכה,
אמו של ינאי
המלך. רבנו יהודה בן טבאי הסתתר בבית שמש ושם היה עוסק בקיום מצוות התורה הכתובה
על פי פירושיה הנכונים.
לעומת שמעון
בן שטח שירד לאלכסנדריה והסתתר שם, במקום זה נקבצו אליו כל אלה שהאמינו בפרושים
המסולפים של התורה שבכתב.
כעבור מספר
שנים ניחם ינאי המלך על שהרג את החכמים ולפי בקשת אמו החזיר את אחי שמעון בן שטח
מאלכסנדריה
יחד עם כל
הנקבצים אליו. ואז החלו שמעון בן שטח ותלמידיו להורות את העם את אשר חידשו ובדו
מלבם.
שמעון בן שטח
החל להתגדל לפני העם באומרו שיש בידו קבלה אמיתית ממשה רוע"ה היא התורה שבעל
פה.
הר"ר יהודה בן זצ"ל נשיא הסנהדרין
מפיץ תורת האמת ונלחם בתורה שבעל-פה
שמעון בן שטח
שלח שליחים אל הרב יהודה בן טבאי כדי להחזירו לירושלים שם הצטרף אליו בתפקידו
כנשיא הסנהדרין.
כשישבו שמעון
בן שטח ורבי יהודה בן טבאי לבנות מחדש את בניין האומה מבחינה דתית ורוחנית נוכח
הרב יהודה בן טבאי
שהוא אינו
מזדהה עם שמעון בן שטח וכי דבריו מסולפים. הוא טען נגדו שהקב"ה נתן תורה אחת,
היא התורה
שקבל משה במעמד הר סיני ואשר נמצאת בידינו עד היום הזה ואמר לו:
"רב
שמעון ! הרי אנחנו שנינו למדנו יחד בבית הדין של הסנהדרין ומעולם לא שמענו על תורה
שניה לישראל"
אך שמעון בן
שטח לא השתכנע ונשאר בשלו.
רבנו יהודה בן
טבאי הפיץ את אמיתות דבריו בקרב עם ישראל וחלק לא מועט מהעם הלכו אחריו.
אך יחד עם זאת חלק אחר מהעם נמשך אחרי שמעון בן
שטח מהיותו מקורב לבית המלוכה שכן היה אחיה של שלום-ציון המלכה אמו של המלך ינאי.
מאז ועד
היום נחלקו בית ישראל לשתי כיתות נבדלות ופרושות זו מזו:
אלה שהלכו
אחרי שמעון בן שטח נקראו בשם פרושים ומהם נמשכת דת היהודים (האורתודוקסים) הרבניים
עד היום
ואלה שהלכו
אחרי יהודה בן טבאי והתורה הכתובה נקראו בשם צדיקים ומהם נמשכת דת היהודים הקראים.
הם נקראו כך
מלשון "שמעו אלי רודפי צדק" על שהם רדפו אחרי הצדק והאמת ודברו בתורת ה'
והסתמכו על
הכתוב ולא הלכו אחרי אלה אשר היטו את המוני העם מדרך האמת כמו שכתוב:
"לא תהיה אחרי
רבים לרעות, ולא תענה ריב לנטות אחרי רבים להטות".(שמות כג' ב)
בית הדין של
הסנהדרין התחלק לשניים והמחלוקות רק הלכו ורבו עם הזמן. בעוד הפרושים ממשיכים
ובודים מלבם
ביאורים זרים
ופירושים משובשים וחכמי הצדיקים לא מקבלים דבריהם אלא רק את הפירושים והביאורים
שקבלו מאבותם.
הדבר נמשך כך משנת
3650 ליצירה, מימיו של רבנו יהודה בן טבאי החסיד נ"ע, ועד לסוף תקופת בית שני
בשנת 3828 ליצירה.
במשך כל ימי
בית שני היתה ידם של כת הצדיקים במחלוקת על העליונה ומהם יצאו הכהנים הגדולים
והסנהדרין,
אנשי בין הדין
הגדול ומורי התורה ובידם היתה הנהגת המלוכה.
כאשר חרב הבית
השני נהרגו רוב אנשי כת הצדיקים והגדולים שבהם ולא נשארו מהם כי אם מתי מעט
ואילו בני כת הפרושים נשארו רובם בחיים ונהרגו
מעטים מהם וזאת משתי סיבות:
1.
הצדיקים היו אנשי המלוכה והמלחמה ואילו הפרושים היו דלת העם.
2.
הצדיקים היו מחזיקים במצוות כפי מנהג האבות הקדושים ע"ה ונהגו בטהרה
בארץ הקודש, חששו שמא בזמן הגלות עתידים הם לנדוד לארצות רחוקות וטמאות שבהן לא
יוכלו לקיים את מצוות התורה כראוי. ולכן קידשו שם שמים ובחרו מוות מחיים ואילו
הפרושים שהיו מקילים במצוות התורה כפי מנהגם עד היום הזה בחרו חיים ממוות על קידוש
השם ית"ש וכך נשארו בחיים.
התורה שבעל-פה הופכת להיות כתובה
אחרי חורבן
בית שני אנשי כת הפרושים הלכו והתרבו ולעומתם אנשי כת הצדיקים הלכו והתמעטו.
רבי יהודה
הנשיא רבם של הפרושים אסף וקבץ עבורם את התורה שבעל פה וכתב אותה בששת סדרי משנה
המכילה שישים
ואחת מסכתות, בשנת 200 לספירה. המשנה מכילה פירושים שונים, חלקם נכונים וחלקם
מסולפים
ונוגדים את
התורה הקדושה שנתן ה' למשה בהר סיני אבל כולם נחשבו על ידי הרבנים כ"הלכה
למשה מסיני".
סיום כתיבת
המשנה היה בשנת 3948 ליצירה.
ברבות הזמן
גדלו המחלוקת והשנאה בין שני חלקי העם. כת הצדיקים לא קבלה על עצמה את התורה שבעל-פה.
בעוד שכת
הפרושים זנחה את האמת ודבקה בתורה שבעל-פה שמורכבת ברובה ממשנה ותלמוד.
ועוד הרחיקו לכת והעלו את התורה שבעל פה מעל
התורה שבכתב ואמרו:
"כל העובר על דברי
התורה חייב מלקות ואילו העובר על דברי חכמים חייב מיתה"
דהיינו חזקו
את דברי חכמיהם מדברי ה' חיים , וחלילה לנו מדברים אלו.
דבר זה נמשך
עד לתקופת הגאונים, עד לימי רבנו ענן הנשיא בן דוד זצ"ל, אשר נקרא מפרס כדי
לקבל את משרת ראש גולה
לאחר מות דודו שלמה בוסתני הנשיא ראש הגולה, וזה
מפני שלא היו לו ילדים לרשת זו.
הסיכום כולו לוקט מתוך הספר "תולדות
חיים" של
הרב חיים בן יצחק הלוי יצ"ו.
מידע נוסף
ומפורט בנושא זה קיים במגוון ספרים כדוגמת :
1)
"אפריון עשה לו" :
לרבנו שלמה הטורקי.
2)
"דוד מרדכי" : לרבנו
מרדכי בן החכם ניסן (הכוכיזובי)