הקדמה
:
אנו, היהודים הקראים, הם מקיימי ההלכה
הקדומה, על פי התורה הכתובה. כפי שנתנה למשה רבנו ע"ה במעמד הר – סיני
וכפי שקיימו אותה בזמן מלכות ישראל, מבלי להוסיף
על הכתוב או לגרוע ממנו.ההלכה הקראית
מיוסדת על ספר-הספרים, התנ"ך, ממנו היא
שואבת את מצוות השם, יתברך ויתעלה.
חלק מן המצוות כתוב בצורה מפורשת וברורה: מצוות
אחדות יוצאות בהיקש על פי דעת חכמינו.
נוסף על אלה יש מצוות בתורה, שנצטוו
עליהם אבותינו וקיימו אותן עוד לפני מעמד הר-סיני
(כגון ברית-מילה וקידוש החודש), אלא אופן ביצוען
המפורט נודע רק מן ההעתקה המשתלשלת מאב לבן מדורי דורות.
אנו היהודים הקראים, כנביאי הצדק והאמת,
לא רואים לעצמנו זכות וסמכות לשנות דברי תורה, שעליה נאמר: "תורת ה'
תמימה".
לעומתנו,
חכמי היהדות האורתודוקסית (הרבניים) נטלו
לעצמם סמכות להוציא הלכות שהן תוספת, גריעה או ביטול
של הלכות קדומות הנובעות מפשט הכתוב המקראי.
קיום מצוות
התורה הכתובה לפי משמען, על-ידי כלל עם ישראל יביא להגדלת ברכת השם ויקרב את
הגאולה, כפי הבטחת השם לאבותינו.
תפיסה זו שונה
מתפיסת היהודים האורתודוקסים (הרבניים), הדוגלים בדחיית השיבה לקיום המצוות לפי פשט
התורה לאחר בוא הגאולה.
קביעת
החגים במועדם מהווה דוגמא לייחוד ההלכה הקראית מן ההלכה הרבנית.
מרכזי
הקהילה בארץ ובעולם
בארץ
ישנם כ 11 מרכזים רוחניים של עדתנו ( ניתן למצוא מפה מפורטת ,תמונות ופרטים נוספים
בקישור כאן
):
1. רמלה ( מרכז רוחני של העדה ) 2 בתי
כנסת בעיר.
2. ירושלים : בית כנסת העתיק ביותר בארץ , נמצא ברובע היהודים ברחוב הקראים.
3. בת –ים .
4. אשדוד .
5. בית עזרא.
6. קריית-גת.
7. מושב מצליח.
8. באר-שבע.
9. ערד ( בית תפילה )
10.אופקים.
11.מושב רנן.
כל מרכז רוחני
בארץ מכיל בית כנסת ולרוב גם בית מדרש
ו/או אולם כינוסים המשמש את בני הקהילה לצרכיו הדתיים
(תפילות ,ברכות ,הדלקת נרות שמן ) והקהילתיים
(בריתות , חתונות, אזכרות וכו' ).
בכל מרכז
מתקיימות בכל יום תפילות חול (בוקר וערב )
תפילות שבת ותפילות ראש חודש ותפילות חגים מועדים .
מתקיים שעור
תורה פעם בשבוע בנושא פרשת השבוע והלכות.
בכל ראש חודש
מתקיימת תפילה חגיגית ואנו מקימים מפגש קהילתי של כל בני הקהילה אשר מלווה בכיבוד
קל
ושירה ומטרתו
לגבש את בני הקהילה.
כמו כן יש
מרכזים רוחניים של העדה בתפוצות במדינות :
צרפת ,
ארה"ב , טורקיה , רוסיה.
יסודות
דתנו ועיקרי האמונה
האמונה וההלכה
היהודית הקראית מבוססת על 3 עקרונות :
הכתוב
: כלל המצוות הכתובות בתורה הקדושה אשר ניתנה למשה במעמד הר
סיני ("מצוות עשה" ו "מצוות לא תעשה ").
ההיקש: לימוד
פירושים של חוקי התורה ע"י השוואתם
לחוקים אחרים שבתורה. התאמת חיי האדם ומעשיו בכל עת
לרוח המצוות שנכתבו בתורה בלי
להוסיף או לגרוע מהכתוב , לדוגמא :
"ארור משגה עיוור בדרך" (דברים כ"ז ,18 )
ההיקש הוא : איסור כל ענייני
הערמה והעלמה במשא ובמתן בין בענייני מסחר עסק וכל דבר אחר.
סבל
הירושה : (או העתקה המשתלשלת) מסורת או מנהגים (כגון אופן
ביצוע: שחיטה,מצוות המילה , וטקס הנישואין
)
אשר עוברים מדור
לדור ובתנאי שאינם סותרים את הכתוב בתור הקדושה.מצוות אלו כתובות והתורה לא הרחיבה
עליהם את הביאור
ואופן עשייתם
והניחה הדבר על המנהג הקדום.
עשרת עיקרי האמונה :
ידוע לכל
שלדתנו , הדת היהודית, ישנם עקרים שכל יהודי חייב להאמין בהם, והם נקראים "עיקרי
האמונה".
הראשון בין כל
חכמי האומה היהודית שכתב את עיקרי האמונה היה האבל , הרב רבנו יהודה בן אליהו הדסי
זצ"ל
, בספרו "אשכול הכופר" המכונה "ספר
הפלס" ספר אשר נכתב בשנת
1148 (למניין הנוצרים).
בעקבותיו הלך הרמב"ם וכל חכמי ישראל, הקראים והרבניים כאחד. אולם יש ביניהם
שחילקו זאת לשלושה עשר עיקרים,
ויש שחילקו לעשרה וגם יש אשר חיברו אותם כשישה
עיקרים.עם זאת
אם נעיין בשלושה-עשר העקרים
או בעשרה או
בשישה - נמצא את התוכן של כולם שווה, מאחר שאלה שחיברו אותם כעשרה
או כשישה עיקרים חברו שניים או שלושה עניינים יחד.
העיקר
הראשון :
שהמציאות כולה,
השמים והארץ וכל אשר בהם, ואף המלאכים, אך זולת הקב"ה הכל
נברא ולא היה
קודם לכן,
העולם כולו נברא מלא כלום - יש מאין. זוהי אמונת
חידוש העולם.
העיקר
השני :
שכל הנמצאים
בעולם יש להם בורא, והוא יתברך שמו לעד, ברא את כל העולם בחוכמתו וביכולתו
הבלתי בעלת
תכלית ( שאין לה קץ). הוא עצמו ית"ש, לא נברא ,וגם
לא ברא את עצמו.
הוא, ית"ש, היה, הווה ויהיה תמיד, והוא ית"ש
ברא את כל העולם. לכן מציאות השם הוא יסוד היסודות
ועמוד תורתנו
הקדושה וחוכמתנו ולא ימצא שום כוח בעולם שיוכל לקעקענה.
העיקר
השלישי :
מתחלק לשלושה סעיפים
:
הסעיף האחד:
שהקב"ה אין לא דמות, ואינו דומה לשום נמצא בעולם, כמו שכתוב:
"ואל מי תדמיון אל ומה
דמות תערכו לו? " וכו'. ( ישעיה מ' 18 )
וכן כתוב"
"למי תדמיוני ותשוו ותמשילוני ונדמה ? " (
ישעיה מ"ו 5 ),
ועוד כתוב: "ואל מי תדמיוני
ואשווה יאמר קדוש" ( ישעיה מ' 25(.
הסעיף השני: שהוא, יתברך
שמו, איננו גשמי, כי אם רוחני. זה למרות שמצאנו לו תיאורים כגון: עלה ירד,
ישב, ראה, שמע וכיוצא באלה, כי כל אלה נאמרו על
דרך המשל, בלשון בני אדם, על מנת שיבינו השומעים כי הוא,
יתברך שמו לעד, פועל בהיותו משגיח על העולם, והוא הכל יכול.
הסעיף השלישי: שהוא, ית"ש
אחד ויחיד מכל צד, ואין לו שום תחליף, ככתוב: "שמע ישראל ה' אלוהינו ה'
אחד"
( דברים ו' 4). אנו מחזקים את ייחודו ואומרים
בכל תפילותינו : אחד
אלוהינו גדול אדוננו, קדוש ונורא שמו לעולם ועד".
העיקר
הרביעי :
כי הקב"ה
שלח את משה רבנו רוע"ה בשליחות שהיה ראוי לה, ומשה
רוע"ה מילא אחר שליחותו במסירות נאמנה,
והוא אב וראש הנביאים, ולא קם ולא יקום עוד נביא
כמוהו, ככתוב:
"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה'
פנים אל פנים" ( דברים ל"ד 10(
העיקר
החמישי :
כי הקב"ה נתן
למשה רוע"ה תורה אחת תמימה (=שלמה), כתובה, נאמנה
ואמיתית, והיא התורה הנמצאת
בידינו עד היום הזה, ואסר
עלינו להוסיף עליה ולגרוע ממנה, ככתוב: "לא תוסיפו על הדבר אשר אנוכי
מצווה אתכם ולא תגרעו ממנו" ( דברים ד' 2).
ועוד כתוב: "תורת ה' תמימה" (תהלים י"ט 8).
העיקר
השישי :
חייב המאמין
לדעת לשון תורתנו ופירושה, וכי היא לשון הקודש, וחייב הוא לדעת את הדברים בהם
יגיע אל ידיעת המקרא ופירושיו, ושיהיה הפירוש על
פי הפשט הנכון היוצא מתוך הכתוב, ולא יסתור את הכתוב.
העיקר
השביעי :
שהשם יתש"ל ניבא את שאר הנביאים ( גרם להם שיתנבאו), ושהוא ית"ש שלח אותם על מנת שהשגחתו
על עמו תהיה באמצעותם. ועם כל זה לא היו שומעים
לקולם ולכן הייתה ההשגחה בורחת מהם, וכתוצאה
מכך גלה ישראל מארצו. ויש להאמין שההשגחה
האלוהית כיום מתקיימת דרך משכילי העם וחכמיו,
כי אחר הנפש הנבואית באה הנפש השכלית, שהם
החכמים, ולפי זה ראויה להיות מדרגת חכמים
בזמן הגלות כמדרגת הנביאים בזמן המלכות כך שכל
קהילה וקהילה,
אם יבוזו וילעגו לחכמים -עונשם גדול מאוד.
העיקר
השמיני :
חייב האדם
להאמין שיש אחרית ויש תחיית המתים, הוא יום הדין הגדול והנורא. בזה היום ייתן האדם דין
וחשבון
על כל מעשיו אשר עשה, אם טוב ואם רע ככתוב:
"ורבים מישני אדמת עפר יקיצו, אלה לחיי עולם
ואלה לחרפות
לדיראון עולם, והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד"
( דניאל י"ב 2-3 ) כלומר שהצדיקים יהיו
לנצח ואילו הרשעים
יהיו לחרפה בעולם.
העיקר
התשיעי :
שהקב"ה
גומל לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, אם טוב ואם רע, וזה בשל ידיעתו והשגחתו בעולם כולו
ועל כל ברואיו בכל דבר ודבר, ככתוב: "ה'
צדיק יבחן, ורשע ואוהב חמס שנאה נפשו" ( תהלים י"א 5 ),
והאדם בעל
בחירה הוא ואינו מוכרח בפעולותיו.
העיקר
העשירי :
שהשם, יתש"ל, לא מאס את אנשי הגלות ולא שכח אותם למרות שאנו
נמצאים תחת ייסוריו,
כי אילו היה
הקב"ה מואס בנו, היינו נכלמים והולכים עד שהיינו כלים לגמרי בגלות בין השונאים.
כמו כן עלינו לקוות לביאת משיחנו ולביאת אליהו
הנביא עליו השלום,ככתוב: " הנה אנוכי שולח לכם את
אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא"
( מלאכי ג' 23). המלך המשיח יהי מזרעו של דוד המלך ע"ה
לא יוסיף על הכתוב ולא יגרע ממנו, ולא יבטל מהתורה שום
מצווה ממצוותיה, והוא יילחם מלחמות השם
וינצח את כל האומות שיקומו על ישראל, ויקבץ נידחנו ויבנה בית מקדשנו, וכל ישראל ילכו לפי התורה
הכתובה אשר נתן אותה
הקב"ה למשה רבנו ע"ה במעמד הר סיני כאמור לעיל.
אלו
הם עשרת עיקרי האמונה שחייב כל יהודי להאמין בהם, והשם יתש"ל
יחדיר בלבנו את היראה ואת האמונה,
ויקרב משיחנו ויבנה בית מקדשנו במהרה ובזמן קרוב
ונאמר אמן.
קידוש
ראשי החודשים
קידוש החודש
על-פי ראיית הירח הוא הלכה קדומה בישראל. הלכה זו, מהווה אחד המאפיינים של מקיימי
ההלכה השורשית
ומהווה
דוגמה לייחוד ההלכה הקראית מן ההלכה האורתודוקסית (הרבנית).
לכן דאגו חכמי היהודים הקראים להנציח זאת בספרי
התפילה ובשטרות הנישואין.
בתפילה -
הקהל מאמת "וראשי החודשים בראיית הירח אמת".
בטכס
הנישואין – החתן
והכלה נשבעים "לשמור את מועדי השם המקודשים בראיית הירח" וחותמים על כך.
התנ"ך
כולל בתוכו את מובן קידוש החודשים לפי ראיית הירח כעולה מן
המשמע של המלים
"אות, ממשלתו, עֵד וחודש".
אות ככתוב: "וְהָיוּ
לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים" (בראשית א, 14 )
ממשלתו ככתוב:
"אֶת הַיָּרֵחַ וְכוֹכָבִים לְמֶמְשְׁלוֹת
בַּלָּיְלָה כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:" (תהילים פרק קלו 9).
עד ככתוב:
"כְּיָרֵחַ יִכּוֹן
עוֹלָם וְעֵד בַּשַּׁחַק נֶאֱמָן סֶלָה":
(שם פ"ט
38)
חדש ככתוב:
"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" (שמות פרק
י"ב 2).
בזמן המלכות
היו מתיישבים בית-הדין ומקבלים עדות מאלה אשר צפו בירח, והיו חוקרים
אותם עד היותם משוכנעים כי קיבלו עדות נאמנה.
קידוש על-פי ראיית אור הירח קראו חכמינו
"דעת הברור", כי זוהי הידיעה הוודאית.
כאשר נבצר
מיכולת חכמינו לקבל עדות על זיהוי אות – התחדשות אור הירח, מסיבות מקריות של עננות, אובך וכדומה,
נסמכו על-פי דרך שלדעתם מביאה את הידיעה הקרובה
ביותר לאמת
ולזו קראו "דעת ההקרבה", שנחשבה
בעיניהם כראייה ממש. הקרבה אשר לא עמדה במבחן המציאות, דחו אותה.
ההתפתחות
הטכנולוגית, קידום הידע האסטרונומי ולמידת ממצאי תצפיות אור הירח אפשרו לנו להגיע
לתוצאות
חישוב המביעים את המצב הטבעי לראייה הראשונה של הירח
בצורה המדויקת ביותר, לתופעה זו קראו חכמינו "אפשרות הראייה".